ביום שהוא מת

ביום שהוא מת הרגשתי מן מחנק של דמעות שעומד לי בגרון. הרגשתי כאילו השמים נדבקו לאדמה ומחצו אותי. כל מי שראה אותי ידע שאני באבל.. עם הבגדים השחורים והשקיות מתחת לעיניים אשר נוצרו מתוך הרבה חוסר שינה וסיגריות שניסו לטשטש את הכאב אך לרוב הגבירו אותו.
ניסיתי להבין באיזשהו שלב שהוא מת אבל זה פשוט לא נקלט לי.
הרי זה לא מזמן שהוא ליטף את פני ואמר שניהיה ביחד לעולמים,שנצעד ביחד.. יד ביד כמו הזקנים החמודים האלה שיושבים בכיכר, ואני האמנתי לו.. כל הזמן, ניסיתי לשאול אותו שאלות, לעשות לו מבחנים, והוא עבר את כולם בציונים די גבוהים.
הוא לימד אותי להרגיש, להיות רגישה לכל דבר קטן שרק היה עובר. אבל עכשיו הוא בעולם שכולו טוב, טוב לו.
אז הוא מת לי כך, מבלי להודיע, פשוט הלך.. ואני פה, מדמיינת את דמותו, את צחוקו, שהיה רק שלי, מבטו החודרני שידע לצמרר את כל גופי, לקרוא אותי ולרגש כל פעם מחדש.
אין לי לאן להתקדם.. למי?!
רק מסתכלת על בובות מסכנות שיושבות להן על החלון, שאיבדו את הרגש בגיל 5 כששיחקו רופא ואחות.
הוא ידע איך לגעת בי, מגע שרק כאשר חושבת עליו מתמלאת בחום, תחושה שרק הוא נתן לי. אהב שבכיתי.. אבל זה נפסק. בשנתיים האחרונות לא יכולתי לבכות עוד, כשאתה יותר מידי רגיש אתה מגיע למצב שנגמרות לך הדמעות וכמה שתרצה לא תצליח.
כבר יותר משנה אני מחפשת אותו בגברים אחרים.
לפני כמה חודשים ראיתי אותו..
חי לו עם המשפחה בעיר די נחמדה, אבל גיל (שם בדוי) שלי מת. כי גיל החדש לא השתווה כלל לגיל הישן.
אני כנראה עדיין ילדה, לוקח לי זמן להבין שאתה לא שלי יותר, לא הבנתי את זה ביום שבגדת..
היום אני בדיוק מה שאתה רוצה ותרצה.. אבל כמו שמתים לא יקומו לתחייה ככה גם אתה לא תחזור.
בגלל זה אתה מת.
בשבילי.