איך אתה עושה לי את זה?!

איך זה שאחרי כל מה שעשית לי אני עדיין קוראת לך אהוב שלי? איך זה שאני עוד מסוגלת להסתכל עליך ולהתפעל מיופיך? איך זה שאני עדייך יכולה להגיד בכלל שאני אוהבת אותך? איך? תגיד לי איך?!


היינו חברים, גרמת לי להתאהב בך בצורה מטורפת, מספיק שאמרת כמה מילים. לא ראיתי אחר מלבדיך, רציתי לתת לך את הנשמה, אתה היית כל כך מתוק ורגיש, נתת לי כל הזמן אותך להרגיש. התיחסת אליי יפה, שמרת עליי מכל רע, לא נתת לי לסבול, תמיד דאגת שהחיוך ישאר לי על הפנים. הבטחת לי שלעולם לא תפגע בי ושאני ואתה נהייה תמיד מאוחדים.


אך יום אחד הכל נדם. אמרת לי שאני ואתה לא יכולים להיות יותר יחד, לא הבנתי למה כי הכל היה מושלם, התמלאתי פחד, דממה השקיטה את ליבי, ורק דמעות הציפו את עיני, לא יכולתי לשאת את התחושה שמילאה אותי שעכשיו לא יהייה יותר מי שישמור עליי, מי שיחבק אותי כשקר לי, מי שינשק אותי כשרע לי, מי שיתמוך בי כשאני צריכה עזרה.


אתה אמרת שזה רק בגלל בעיות שיש לך ואני הבנתי אותך, עם כל הכאב שנוצר בי נתת לי עוד קרן אור של שמחה כשאמרת לי שכאשר בעיותיך יפתרו אתה ישר תבוא אליי ונחזור להיות ביחד.


הזמן חולף ואין רגע בו אני לא חושבת עליך, חושבת רק מתי כבר אוכל שוב לנשק אותך ולקרוא לך שוב אהובי. הרגשתי מדוכאת ומעורפלת בתוך עצמי, ואז באו אליי חברים ואמרו לי להתעודד כי אתה בכלל לא שווה את זה, ואני אמרתי להם שהם טועים כי אתה ילד נשמה ושאתה לעולם לא תפגע בי, כפי שהבטחת, כפי שהאמנתי. הם אמרו לי שאתה בכלל לא אוהב אותי, שהאהבה שלך כלפיי כבר חלפה מזמן ובגלל זה סיימת את הקשר, אין דבר שכאב לי יותר מזה, לשמוע ששיקרת לי, שעוד נתת לי קצה חוט כשבעצם הוא מוביל לתהום!


לא האמנתי שזאת האמת, צעקתי עליך, כל כך כעסתי ששיקרת, זה הוביל אותנו למריבה שהיה מאוד קשה לצאת ממנה, אני ואתה רבנו וכעסנו כמו שלעולם לא היינו קודם לכן! כל יום בכיתי ושאלתי למה? איך הגענו למצב הזה? הכל היה נראה חסר טעם. אתה טענת שאני בכלל לא אהבתי אותך עוד מתחילת הקשר, שסתם שיחקתי בך ושעכשיו אני מתחילה עם חברים שלך, זה היה הלם בשבילי, כי אני אהבתי אותך יותר מאשר את חיי, נתתי לך את כולי ועוד אתה זה ששיקרת ועכשיו אתה מאשים אותי?


אני ואתה לא דיברנו בערך חודש, זה היה חודש של כפור, אפלה, זה היה ממש סיוט, יום אחד אתה ניגשת אליי וביקשת סליחה וביקשת שנתחיל הכל מהתחלה, כידידים! אני שמחתי מהרעיון, אני ואתה התחלנו שוב לשמוח ולצחוק ביחד אך כל פעם כשהייתי רואה אותך הייתי רוצה לנשק אותך אבל לא יכולתי לעשות כלום.... ידעת שאני עדיין אוהבת אותך ואתה ביקשת ממני להמשיך, לא לחכות לך, שאני ישכח ממך כפי שאתה עשית!


אני ניסיתי, זה לא היה קל! היה כואב! ואתה עוד יותר הקשת עליי כשיום אחד הזמנת אותי לביתך ונישקת אותי, באותו רגע לא יכולתי לעצור את עצמי ובכיתי... לא הבנת בכלל למה אני בוכה אבל אני ידעתי... בכיתי כי ידעתי שמאחורי הנשיקה הזאת לא היה כלום, אתה לא אוהב אותי, ואני כן! בשבילי זאת הייתה נשיקה עם רגש אבל בשבילך זה סתם עוד דבר.


כמה ימים אחרי זה שוב נישקת אותי, רציתי לעצור אותך ולבקש ממך להפסיק אבל הרגש שלי אליך חזק ממני, לא יכולתי להגיד לך לעצור, רציתי לנשק אותך עוד פעם ועוד פעם, להרגיש את נשיקותיך שכל כך התגעגעתי אליהם למרות שידעתי ואין בזה כלום. זה היה סבל בשבילי, יום אחד הצלחתי לבקש ממך להפסיק! כי אני ידעתי שאתה רוצה מה שכולם רוצים, מה שכל הבנים רוצים, אתה לא אוהב אותי אלא את הגוף שלי, אתה לא נמשך אליי אלא אל הגוף שלי, זה הגעיל אותי כי אני אוהבת אותך באמת! למרות שאני לא יודעת בכלל מה מצאתי בך, כעסתי על עצמי על החוסר כבוד שיש לי לעצמי, על זה שבכלל אני אוהבת אותך כשאין בך כלום! אתה כמו כולם!


כשביקשתי ממך להפסיק אתה הפסקת ולא ניסית שוב, אך לפתע אתה בכלל לא מדבר איתי, כששאלתי אותך למה אתה מתעלם ממני אתה אמרת לי שזה לא קשור בכלל לבקשה שלי, שאתה מכבד את הבקשה שלי, ושאלתי שוב למה אתה מתעלם ממני? ואתה אמרת לי שיש לך סיבות אבל אתה לא רוצה להגיד לי...


יום למחרת ניגשה אליי חברתי הטובה ביותר ואמרה לי שאתה רצית לנשק אותה אבל היא לא התנשקה איתך כי אני עדיין אוהבת אותך, היא אמרה לי שאתה ליכלכת עליי, כאב לי לשמוע את כל זה אבל באותו רגע הרגשתי כלפיך שנאה איומה!!


אבל אני לא באמת שונאת אותך, כמה שהייתי רוצה... אני לא מצליחה לשנוא אותך, אני מסתכלת כל פעם על יופיך ונכבשת מחדש, נזכרת בכל מה שהיה בינינו ונגמר, דמעות שוב על עיני עומדות, רוצות לרדת, רוצה לבכות.


ואתה תמיד תישאר אתה- תינוק שלא מתבגר, עושה פרנציפים, מכאיב בכוונה, לא אכפת לך מכלום, מתחיל עם חברות שלי רק בגלל שלא רציתי לתת לך את מה שרצית, אבל תלמד כי בחיים לא מקבלים מה שרוצים, אבל אני משתגעת איך אני עוד אוהבת אותך אחרי כל מה שעשית לי?? איך???