דה ז'וו

הכל התחיל בדרך כל כך מוזרה, חזרתי הביתה אחרי יום מטיש, נכנסתי למקלחת, יום
חרא, המים קרים ואני קופאת. כיסיתי את עצמי בחלוק הוורוד.. הייתי בטוחה שאני לבד
בבית.. אמא, אבא והצוציקים נסעו לברית של הבן דוד החדש, ואחי הגדול עוד בביצפר..
לפחות מה שחשבתי..

נכנסתי לחדר, לקחתי את הגיטרה.. חברתי לשקע וכמעט התחשמלתי, "יותר גרוע מזה כבר לא
יכול להיות", מלמלתי לעצמי..

התחלתי לנגן בשקט.. וככל שהתלהבתי יותר הפך השיר לקצבי, טיפות המים הקפואות נשרו
לכל צד בחדר.. והחלוק הוורוד עלה למעלה למעלה.. ואז..

נפתחה הדלת.

עמדתי מביטה, ילד גבוה מעוצב, עם שרירונים קטנים מכל עבר, עמד והביט עלי.. עינייו
הגדולות והשחורות הופנו אליי,ושיערו המתולתל הסתיר את עייניו ומחשבותיו.

"אני מצטער" הוא קטע את מחשבותי.. בגמגומיו..

הוא בחן אותי בכל גופי.. הרגשתי ערומה לגמרי..

"תצא מפה!!!!!!" צעקתי.. אני בדרך כלל ילדה שקטה מאיפה הכח שבא לי לצעוק ככה???

הכעס הזה..

יצאתי מהחדר.. לבשתי מכנס רחב וחולצה ענקית כמה שיותר שכבות, להרגיש מכוסה..

"הי" אמרתי ולא הכרתי את עצמי.. קול קריר..

"הי אני מאור.. אני ממש מצטער אני חבר של של אחיך ו.. חשבתי שהוא שם.." הוא המשיך
לגמגם אבל בקולו הייתה נימת בטחון מסויימת.. שגרמה לי לגחך לעצמי..

"ממה את צוחקת?" הוא שאל.. בולע את צחוקו במעט ומחייך חיוך רחב..

"כלום.. סתם.. " חייכתי גם אני פתאום הכעס חלף..

"אל תספר אבל.. טוב?"

"אל תדאגי.."

ישבתי לידו והתחלנו לזרום.. במובן החיובי של המילה..פשוט דברנו ודברנו והיה כל כך
כיף.. הוא מנגן בגיטרה כמוני.. אותם תחביבים..והוא גדול ממני בדיוק בשנה ויום.. הכל
היה מושלם..

ואז..