אוחזת בך עוד קצת

ושוב התנפץ לי גל בפרצוף, ושוב אני פה מתקתקת ובוכה, דמעה אחר דמעה, גל ועוד גל, הופך לים, ים הדמעות שלי עליך מאז שהכרנו. הימים הראשונים והטובים, היו מלאים בפריחת האביב פעם ראשונה בחיים שלי הייתי מאושרת!אבל ממש מאושרת!!


ואז זה נגמר, ואני פניתי לשם ואתה נשארת באותו מקום, ומאז אתה כבר לא שלי. אני רואה אותך רוצה לקפוץ, לצרוח, להרגיש את גופך האבירי ולדעת שיש מי שמגונן. ובסך הכל אני מחמיצה את הנקודה. שמעבר לאבירות הזאת שאתה מפגין כלפי חוץ אתה עוד ילד, ילד ממש קטן שצריך ורוצה הגנה ממש כמוני.


בפנים אני יודעת שנגמר, אבל קשה לי לוותר. אנשים שקרובים אלייך אומרים לי אל תתפחי תקוות ואני כועסת וגועשת ומוציאה את מעמקי ליבי, עליהם בגלל אותו משפט שבעצם אמור לנסות לעורר בי! קצת היגיון.


למרות הכל אהוב שלי, בימים האלה של תקופת ההתבגרות שלי יש לי נקודת אור שמפנה אותי. לפעמים אני עושה דברים שאני צריכה לעשות אך ורק בשבילך! וזה מושך אותי הלאה והלאה. אתה נקודת המוצא שלי, עם נפגעתי או קשה לי אני מתגברת בזכותך. יבוא יום ואני אשכח כמו כולם אני יודעת אבל עד שהוא יבוא תן לי להתפנק על זה שהיית שלי עוד קצת, אני יודעת שאני אוחזת חזק וצריכה לעזוב אבל אל תבקש את זה ממני.


כי כרגע! אני לא מסוגלת!


 


{קרה לכם פעם??=(}