אוהבת...

השעה 4 לפנות בוקר, הכל מסביבי חשוך,

הבית שקט, דממה...

יושבת במיטה, ובוכה...

הכר ספוג בדמעות, והן נוצצות מבעד לעיניים...

לא רוצה לישון, יודעת שברגע שאני יעצום את העיניים דמותך תופיע מולי...

לא רוצה להיזכר בך, למה חדרת ככה לעולמי?!?!

אני לא יכולה ככה, נמאס...נמאס לבכות בגללך, נמאס לאהוב אותך....



מה שאני לא יעשה, אתה תמיד תהיה שם, במחשבותיי, בעולמי...

אני רוצה להרפות מאהבתי, אבל זה יקרה רק אם אני יתרחק ממך, ואני פשוט לא מסוגלת אני כל כך רוצה להיות בקרבתך!



לא מדברת איתך דקה, וחוזרת להיות עצובה...

געגוע זו אפילו לא מילה מספיק עצובה לאתר מה אני מרגישה כשאתה לא לידי...

בקושי שנייה עוברת ושוב הדמעות מתחילות לזלוג,

אני יתגבר, מתישהוא אני פשוט חייבת...

אבל עד אז, אותך עוד אני אוהבת....







עדי...