לך אהובי הנצחי

היינו חברים.


אהבתי אותך כל כך, אי אפשר לתאר זאת במילים... עוד לפני שהינו יחד אהבתי אותך ואתה ידעת, עד שחלטת להתחיל איתי ואז אמרת לי שאתה רוצה אותי והיינו חברים... היינו יחד תקופה יפה, התקופה הכי יפה של חיי, התקופה הכי מאושרת בחיי, כל יום הייתי קמה עם חיוך בציפיה לבלות איתך עוד יום נוסף.


היינו יחד 3 שבועות.. מעט זמן, אבל השלושה שבועות האלה השאירו בי זכרונות יפים אך כואבים. נפרדת ממני יום אחד, היום הזה, הרגע הזה הפך את חיי לשחורים, לא יכולתי להמשיך, אהבתי אותך כמו את נשמתי ועכשיו להיות כך סתם בלעדיך בשבילי זה סיוט.


הנה עבר כבר חודש וחצי מאז שנפרדנו ואני עדין אוהבת אותך, לא מצליחה לשכוח, בוכה כל יום על הכאב. לפתע שוב אתה בא אליי ומחבק אותי, אמרנו שנשאר ידידים אני יודעת... אבל אתה מחבק אותי וזה מזכיר לי נשכחות, ואז פתאום אתה מנסה שוב לנשק אותי, התנשקנו ואני התחלתי לבכות, שאלת אותי למה אני בוכה, בשבילך זאת סתם נשיקה, זה ברור, אין לך כלום מאחורי זה אבל בשבילי זה משהו גדול, כי מאחורי הנשיקה שלי יש אהבה וזה כואב שאתה סתם מנשק בלי שום כוונה. אמרתי לך שאני עדיין אוהבת אותך ולא יכולה לשכוח ואתה אמרת לי "תשכחי ממני, קחי את עצבך בידיים" קל לך מאוד להגיד את זה, גם לי יהייה קל מאוד להגיד את זה אבל לעשות זאת הבעיה, אתה חושב שכל כך קל לי??? אולי אתה שכחת מהר כל מה שהיה אבל אני לא! אני לא יכולה לשכוח אני אוהבת אותך, ואתה כנראה לא יודע מה זה לאהוב ואתה לא תדע לעולם!


אחר כך ניסית עוד כמה פעמים לנשק אותי ואני אמרתי לך שתפסיק כי אני לא רוצה, אתה סתם מכאיב לי וכך יהייה לי קשה יותר לשכוח... אתה סתם משחק בי ואני יודעת את זה טוב מאוד... ואתה ממשיך לנסות לנשק אותי ואני שוב עוצרת אותך וקשה לי! כל פעם מחדש אני מתפתה לך, ליופי שלך... ועכשיו אמרתי לך סופית להפסיק עם הכל כי זה כואב ואתה הפסקת!


אבל עכשיו אתה יותר לא מתקרב, לא מדבר, לא עוזר, מתנהג אליי כאל זרה, כאילו אף פעם לא היה בינינו כלום, כאילו אני סתם אחת! גם זה כואב.... רק רציתי שנשאר ידידים כמו כולם... כמה כבר ביקשתי?


ביקשתי הרבה???