מיטה גדולה וריקה.

חברה שלי כתבה והרשתה לי להפיץ,אולי גם כי היא שולחת את הסיפור לתחרות והיא
צריכה תגובות ועצות לשיפור..אז בבקשה בבקשה תגיבו ^_^



















~~~

על המיטה היא יושבת,רגליה צמודות,ידיה שלובות,ראשה מורכן,ודמעות מלוחות וקרות
מעיניה זולגות,מרטיבות את לחייה הוורדרדות,שהחווירו לאט מרוב קור,והפכו למעט
כחלחלות.

היא איננה מרגישה,היא איננה מדברת,היא איננה כאן,כך לפחות היא מרגישה.

גם אם תרים את ראשה לא תראה דבר,מרוב דמעות וזכרונות..עיניה רק את העבר רואות.

מבחוץ היא שמחה,מאושרת וצוחקת,אך מבפנים..העצבות אותה אוכלת,ונושכת,היא כ"כ
כואבת,והיא עצמה..כ"כ כועסת,מרגישה קצת נבגדת,נבדדת מהעולם.

כנפיה השבורות,הלבנות והצחות,

נחות לידה..וגם הן בוכות,בוכות איתה.

בוכות על הנער שאבד,

בוכות על אהבה שנסתיימה סתם כך,

בוכות על הלב השבור,

והילדה הקטנה,התמימה,

עיניה עוד לא נפקחו לרווחה..היא אינה עוד תופסת מה קרה. היא חושבת,חושבת על הנער
שאבד,

על אהבה שנסתיימה סתם כך

על הלב השבור שבקירבה,

והפצע,איננו מתרפא.

`הוא יגליד בקרוב` היא אומרת לעצמה,קוברת את ראשה בתוך כפות ידיה,

אך היא יודעת שאין זה אפשרי..לרפא פצע כ"כ טרי,בזמן קצר כ"כ.

והחברים שמסביבה,הם יודעים שהיא עצובה.

הם אומרים לה שהוא סתם ילד,סתם ילד שעוד לא התבגר,

סתם שחקן בתיאטרון האהבה,שההצגות בו נמשכות ונמשכות,בלי הפסקה.

בכל דקה קורה משהו;

עוד לב נשבר,עוד נשיקה לוהטת,ועוד ועוד אהבה בלתי פוסקת. והקהל,הוא נמס על
הכיסא,הוא מאושר בשביל האוהבים.

הם אומרים שהוא בגד,הם אומרים שלמרות שאבד,היא לא לבד.

אך היא בשלה,ממשיכה לחשוב – שהוא כל חייה,אוצרה.

היא אינה יודעת שזוהי אשליה בלבד,אך יודעת גם שהיא לא לבד.

היא איננה יכולה לענות,היא איננה מבינה,איך יש בה כ"כ הרבה הבנה..

איך יכלה לסלוח?להגיד שהוא עדיין יקר לה? איך יכלה לדעת שתיקשר אליו כ"כ? והשאלות
חוזרות על עצמן,והן חסרות תשובה,רק מחשבה..על העבר.

היא מנסה להמשיך הלאה,אל העתיד..אך העבר לא נותן לה,הוא כבל אותה באזיקים..אזיקים
של אהבה.

לפעמים היא תוהה האם היא עדיין חשובה לנער,זה שאבד.ואיתו האהבה..נשאר רק הלב
השבור,הלב השבור שנמצא בקירבה,ואיננו מוכן לצאת משם..אפילו לא לשעה.

אך לפתע,קרן אור קטנה חודרת דרך החומה האפלה,דרך יער העצב העוטף אותה,היא מאירה את
פניה הלבנות והחיוורות,מחזירה את הצבע לחייה.

עיניה נוצצות באור יקרות,ולפתע..רגליה מתיישרות לעת עמידה,ידיה מושטות אל
העתיד,העתיד הזוהר..שנמצא כבר כאן.

לא עוד יער של עצב,

לא עוד חומה אפלה של ריקנות,

לא עוד פצע שלא יגליד לעולם,

רק שמחה וצחוק מתגלגל,בכל פעם שתיזכר בסיפור,סיפור האהבה.

על הנער שאבד,

על אהבה שנסתיימה סתם כך

ועל הלב השבור שנמצא בקירבה,

והיא תהיה שמחה,שמחה כי הנער עדיין שם,הוא תמיד יהיה איתה..תמיד לצידה,ידידה היקר
והטוב בעולם,זה שהיא הכי אוהבת בעולם.

וכשתרגיש שוב את מגע ידו בידה,זה לא יהיה מגע האהבה,זה יהיה מגע החברות..חברות
שתימשך לעד,כך היא מקווה..כך היא אומרת לעצמה,עדיין תמימה.

המיטה ריקה,הנערה קמה ממנה..והנה היא הולכת בדרך העתיד,עיניה מביטות בתקווה אל
האופק,ושיערה השחור מתנפנף בגאווה,וחיוך שובה לב מצויר על פניה.

היא יודעת,שלעולם לא תהיה לבד.