אהובי אני רק רוצה שתבין אותי

אהוב שלי...
נפרדת ממני. אמרת שיש לך בעיות אישיות שלא תוכל לספר, עמדת מולי ובכית לי דמעות של דם,
ואני רק מלשמוע אותך, אני נשברת.
אחרי שבוע אני מגלה ששיקרת לי, ושאתה לא אוהב אותי וסתם נתת לי לחשוב שעוד יש סיכוי שאולי נחזור. אני רק רוצה לשכוח אותך ולהמשיך הלאה, אבל אתה מרחיק אותי מכולם, לא נותן לי להנות, כועס ומתעצבן שאני יוצאת עם אחרים, אתה פשוט לא מבין שאני עושה את זה כדי לשכוח אותך, וכל דבר שקורה מזכיר לי אותך... כל שיר שאני שומעת, כל סיפור שאני שומעת, כל זוג שאני רואה.
אני מחכה שאולי תבוא אליי ותודה ששיקרת, שהעמדת פנים של מסכן, של קורבן, כשבעצם שיקרת לי כל הזמן.
ואני בכל זאת אוהבת אותך ורוצה אותך, כמו מטומטמת שמאמינה לשקרים שלך ומעלימה את כל מה שאומרים לי אחרים, ובכל זאת, רוצה לנשק אותך ולחבק אותך אבל אני לא יכולה לעשות כלום, רק לשבת בשקט ולסבול, לסבול את הכאב שאתה גורם לי.
האשמת אותי שאני מתחילה עם חברים שלך כשבעצם זה בכלל לא נכון, אמרתי לך כבר כל כך הרבה פעמים שאלו רק שמועות, אבל אתה אטום! לא מקשיב, לא מאמין, לא מנסה אפילו אותי להבין.
הייתי רוצה שתדע שאני חשה כלפיך אהבה עצומה... שהפכה לכעס, כאב ואכזבה, אבל בכל זאת, זוהי אהבה.
אתה ממשיך להגיד שאתה אוהב אותי אבל כועס ועצבני עליי שאני "מתחילה עם חבריך", אומר שאני זולה ובוכה על זה שבכלל נתת בי פעם אמון, טוען שאני משקרת לך בלי סוף ולא מבין שזה כואב, אבל לא יודע שאני לך לא אשקר לעולם, בניגוד אליך.
אתה לא יודע שאני יודעת כבר את האמת, אני יודעת ששיקרת לי, ובעצם רק שיחקת בי והכאבת לי. הרחקת אותי מכל חבריי ועכשיו אתה הולך ממני בלי לתת הסבר.
הייתי רוצה להביע בפניך את כל הכעס שלי ולהטיח בך אשמות רק כדי לפרוק את מה שבפנים, אבל אני לא יכולה להסתכל עליך ולכעוס, אני לא יכולה להסתכל עליך ולצעוק, אני לא יכולה להסתכל עליך ולדעת שאתה כבר לא שלי ולא תהייה שוב לעולם. אין לי אופי חזק וזה עוד משהו שגורם לי לסבול, אתה ניצלת זאת ושיחקת בי וברגשות שלי, גרמת לי להתאהב בך ולהבין שאין עוד מלבדך. ועכשיו, כל האהבה שהייתה, כל האהבה שפרחה, נבלה בשניות והפכה לאכזבה.
למה שיקרת? למה לא סיפרת לי את האמת?
עכשיו אתה לא מדבר איתי כי אתה חושב שאני זולה ומתחילה עם כולם, כשאתה רואה אותי אתה אפילו לא מסתכל לי בעינים, וכשאני מנסה לגשת אליך ולהסביר הכל, אתה דוחה אותי ולא מקשיב.
כל פעם כשאני רואה אותך, דמעות עומדות על עיני... רוצה לבכות ואת כל העצב להוציא, אבל להגיד את האמת? גם דמעות לא נשארו.
בכיתי עליך, בכיתי הרבה, עד שהבנתי שאת הדמעות אתה לא שווה, אתה לא מכבד אותי, וכך גם אני, עם כל הכאב.
עם כל הרצון לחבק ולנשק, אני ממך מתרחקת, למרות שקשה. ולפעמים אפילו את עצמי אני שואלת: האם יבוא יום וכל האכזבה תשוב ותהייה אותה אהבה? רק תקוות ואשליות אני מפתחת, כשבעצם לעולם לא נחזור, ואת זה אני כבר יודעת.
רק רציתי שתבין מה עובר עליי, ולא תחשוב שאני לא חושבת עליך ולא אוהבת אותך, כי אתה בעצם הטעם לחיי.
רוצה שתבין שאני כועסת ומאוכזבת ששיקרת לי וגרמת לי להאמין באשליות, אך בכל זאת אוהבת, בכל זאת עליך חושבת.
ואני יודעת שמאחורי כל הכעס שלי והאכזבה טמון הפחד. פחד שלא תקשיב לי יותר ולא תרצה לדבר, פחד שלא תבין, פחד שלא תאמין... אבל גם מאחורי הפחד טמונה המחילה, ואני רק מקווה שיום יבוא ונוכל להתחיל שוב מהתחלה.