זה לא בשבילך

שלום לך אהוב ליבי, כל כך הרבה פעמים רציתי לכתוב לך, אבל לא ידעתי איך, לא ידעתי על מה. רציתי שתרגיש, תבין, תראה את כל מה שאני מרגישה כלפיך, אבל לעולם לא תוכל להתמודד עם סערה כזאת של רגשות, שתיפול עליך מנערה שכבר לא משנה לך שום דבר.


מה שיש בינינו זה לא סיפור אהבה, כי סיפורי אהבה הם הדדים, אני היא זאת שמרגישה דברים כלפיך, זאת אהבה בלתי אפשרית...


כואב לי כל כך, לפעמים הייתי רוצה לדעת מה אתה חושב, האם אתה חושב עליי אפילו קצת, אבל אתה כל כך רחוק ממני במחשבות, למרות שאנחנו באותה כיתה.


פעם אני כאבתי לך, זוכר? ... ועכשיו אני כל כך מצטערת על כך, שלא שמתי לב. גרמתי לך לסבול בלי לדעת שאתה סובל, ועכשיו אני סובלת, מיד אחריך בתור.


אנשים שיקראו את זה לא יבינו, כי זה העניין בינינו, למרות שאתה אף פעם לא שם.


אילו יכולתי לכתוב לך מכתב אהבה יפייפה עם מילים מקסימות על אהבה, אבל אני לא יכולה. רק כאב וצער נשפכים ממני בכמויות על המקלדת... תמיד אני נפגעת בסופו של דבר, אני תמיד משלה את עצמי כמו ילדה קטנה ותמימה עם הרגשות הכי טהורים, כזאת שלא יודעת מה ההבדל בין בועה לעולם האמיתי.


אבל אנחנו חיים בעולם האמיתי, וכל פעם מחדש אני מרשה לעצמי להיסחף, בעצם זאת לא אני, אלא הלב שלי קופץ ומדלג על פעימה בכל פעם שאני רואה אותך, כשאתה מסתכל עליי יש לי מין תחושה כזאת בבטן, כאילו אני יורדת ברכבת הרים, מהנקודה הגבוהה ביותר, אני לחוצה בקרבתך, אבל כל כך רוצה שתחשוב עליי, שתשים לב אליי, שתראה את האני האמיתית שבי, לא את זאת שמנסה להסתיר את הרגש שכל הזוגות מאוחדים ממנו, את הרגש שחייב להישאר בתוכי לנצח נצחים, עד שייעלם, ואתה לעולם לא תדע...


רק פה אני אכתוב. אני אוהבת אותך. צמרמורת עוברת בי כשאני כותבת את המילים האלו. אהבה לא ניתנת להגדרה, אבל בכך זאת רשמתי את המילים הללו.


יום אחד עוד תבין למה... איך... ומתי...


אבל עכשיו, אני מסיימת את המכתב הזה.