מציאות רעה ומכאיבה

אני יושבת בחדר ועלייך חושבת

כמה אותך רוצה, כמה אותך אני אוהבת

רוצה אותך כאן לצידי

לנשק לחבק לאחוז את ידי.

הזמן עובר ואותך איני שוכחת

לא משלימה עם המציאות וממנה בורחת

מציאות שאתה לא כאן, לא איתי

המציאות שאתה גם לא אוחז את ידי.

מציאות שלסבול לי היא גורמת,

אך למרות הכל אותך אני אוהבת.

להיות איתך זה כמו חלום שמתגשם

להסתכל עלייך ממני מתרשם,

וחלום אחד אמיתי שיקרה

הוא סיוט אחד גדול שאותך עוד לא אראה.

במציאות רעה שאותי הורגת

מציבה מכשולים ועליי מאיימת

מציאות רק אחת, אחת ויחידה

שאני כאן לבד, בלעדייך אבודה.

אז למה מציאות? את כל כך לי מכאיבה?

ולמה בכלל קיימת אהבה?

אולי זו הדרך להראות לי את הלב

ולגרום לי לדעת שאותי אתה לא אוהב.