פתחת את ליבי...

את המפתח לליבי ננתי לך,

עוררת בו רוחות סערות סכנות

שהביאו אהבות ועוד מיליון רגשות

ופתאום את המפתח זרקת לים- כך לפתע חתכת

ואני נותרתי לבד עם ליבי שפתחת.

והוא פתוח מחפש אחר אותו האחד שיוכל אותו לסגור

לסגור פשוט כמשמעו והלאה כבר לעבור...

שיהיה סגור ושלם..

ואז אולי אוכל להתעלם..

מן העובדה שאת כבר לא כאן לצידי

טלפונית אלקטרונית אך לא פיזית לידי.

ולא עשית זאת מרוע אלא מטוב,

ועכשיו זה פתח רק תקופה של מכאוב...

ותקופות נפתחות ובו זמנית נסגרות

ורק עיני ממשיכות להוריד את הדמעות

הדמעות על מה שהלך ועל מה שלא היה

הדמעות על אותה אהבה אבודה.

על אותו רגש לא הדדי לא מובן,

שהולך ומתעצם עם הזמן.

ולמה נקשרתי בצורה כה מפחידה

ולמה איני מסוגלת לעבור הלאה כמו כל סתם ילדה..

ולמה ולמה ולמה ואין מענה

אין תשובות וליבי מתענה...

ומושכים וקורעים ורומסים אותו,

והוא נשאר במקומו - מתקרב אל מותו..

ואולי הוא כבר מת או שמה גוסס

כי מטר של דמעות על גבו מתמוסס...

וליבי הפתוח לא מצליח לסגור

את הקרע העצום או אולי את הבור...

מנסה להמשיך הלאה .... מנסה לעבור

ולא מצליחה להתנתק מן העול והשחור..

ועיני שוב דומעות בלי הפסקה..

על אותה התקופה שהייתה ולא הייתה...