כמהופנטת הבטתי בך..

היא עמדה אתמול על הבמה, ואני כמו מאות אחרים הבטתי בה, עקבנו אחרי תנועותיה, או שמא לא הייתי כמו אותם אחרים שהסתכלו עליה עם חיוך בעיניים. הסתכלתי עליה, בעוד שדמעות החלו להציף את עיניי, ואז במבט חטוף לאחור, ראיתי אותך. אותך, שמספר חודשים עברו מהפעם האחרונה שראיתי אותך חוצה את הכביש. אותך, שעברה חצי שנה מאז הפעם האחרונה שהבטנו האחד בשני עם צחוק בעיניים. אותך, שכמעט ועברה לה שנה מאז שידך ליטפה את לחיי ושפתיך נשקו לשפתיי, כמעט ועברה לה שנה מהפעם האחרונה שעטפת אותי בחיבוק חם ואוהב. מאז אתם יחד, ואני, לא היה דבר שיכלתי לעשות, פרט ללנסות ללכת קדימה בלי להביט לאחור. ישבתי באולם והסתכלתי על המתרחש, רק שכעת עיניי לא היו מהופנטות על הקורה בבמה שמולי, אלא עליך. הבטתי בך, יקירי, וידך אחזה זר פרחים שהבאת בשבילה, לכבודה. הסתכלתי עליך, בעודך מסתכל עליה, על אהובתך, שאהבת מהרגע הראשון שנפגשתם, שאהבת כאשר אהבתי אותך, שאהבת כאשר הרמת אותי בזרועותיך ונשקת לי בפעם הראשונה. איני יכולה לשקר ולהגיד שאהבתי אליך היא אותה האהבה שרחשתי כלפיך בהתחלה. ליבי, סגר את אהבתך בחדר קטן וסודי, אך אתמול, כאשר ראיתי אותך בפעם הראשונה לאחר כל הזמן שעבר, האהבה הזאת, שהייתה נתונה בחדר הקטן ההוא, רצתה לצאת החוצה, רצתה להתרפק על אירועי העבר, היא הרגישה חנוקה בחדר הקטן ההוא, שם במעמקי הלב, כל שרצתה היה לנשום קצת אוויר. יקירי, כל רגשותי אליך, עלו על פני השטח אתמול, ולאט לאט כשהאולם התרוקן לו, ורבים החלו לצאת החוצה העפתי מבט חטוף והבטתי עליך, בעודך מרים אותה בזרועותיך ונושק לה, כמו שנשקת לי בפעם הראשונה..