האהבה שהתנפצה-7

המסיבה הותירה אותי עם לב שבור...לא ידעתי לאן אני ממשיכה עם זה..הגעתי
לביתי...אחרי המסיבה...שהבטחתי לתומר כמובן שאני בסדר...הגעתי לביתי...השעה הייתה 1
מוקדם...כל הבית ישן.נכנסתי למיטתי...והדמעות לא באו...הרגשתי רק כאבים בצד שמאל
בחזה...ידעתי שזה הלב.

הרגשתי כאב צורם.צורב.כמו סלע שיושב לי בלב.ואז הן הגיעו...הדמעות כמו סכר
שנפרץ...באו ובאו ולא הפסיקו.רציתי להרוג את עצמי.קמתי להוציא סכין מהמגירה
במטבח..הרמתי את הסכין הזלתי דמעה אחרונה.ואז תפסתי את עצמי בכוח ואמרתי לעצמי מה
לעזאזל אני עושה?! אני אולי עצובה...חזרתי למיטה..הצלחתי לשלוט בעצמי...בבוקר קמתי
בחצי פרצוף...אף אחד לא היה בבית..לא למדתי באותו היום...ישבתי מול המחשב..והתחלתי
ככה סתם לבכות...בלי שום דבר שקרה...ככה חלף לו היום...לא זזתי מהמיטה...להורי
אמרתי שאני לא מרגישה טוב...וכל פעם שנזכרתי ברגע שבו הלב שלי התנפץ חזר שוב ושוב
גל משולהב של דמעות.בלילה איחרתי לישון...וקמתי בשעות מוקדמות מאוד...לא אכלתי ולא
שתיתי ארבעה ימים כמעט.זהו ידעתי בחיים לא אוהב יותר...לא ידעתי איך אני אמורה
להתנהג לתומר עכשיו...או איך אסתכל לו בעיניים...בעיניים האלה שכל כך אהבתי להביט
בהן...בברק המדהים שחוצה אותן..בהערצה...במחיאות הכפיים מעיניו מתי שהייתי
מתקרבת...הכול נעלם...ולאן הלכו כל המילים היפות ביננו?!

וכל הזיכרונות!לאן?.??

***

ככה עברו עליי ארבעה ימים..עד שהגיע יום ראשון...והלכתי לבית הספר...החלטתי לא
להתייחס..לענות בדיוק על מה שישאלו אותי...ולא יותר.

בכל השיעורים נראיתי חולמת והמורים החליטו שאני פשוט לא מרגישה טוב.

מחבריי התעלמתי לגמרי...ככה עבר שבוע שהתבודדתי בחצר...מסתכלת על השמש..ובערב פותחת
את החלון מסתכלת על הירח,על הכוכבים..ובוכה...כל הזמן בוכה..מרחמת על עצמי.ככה חלף
לו שבוע.!

יום ראשון שכבר הגיע...הגעתי לבית הספר...והחלטתי לנסות להתנהג כרגיל.

בהפסקות התיישבתי על החלון בכיתה שלי בקומה השנייה.החזקתי את החלון עצמו ולא יצאתי
לחצר...שם יש לי סיכוי טוב יותר להיתקל בו!

לפתע לפני שהבנתי מה קורה הוא הגיע אליי מאחורה והבהיל אותי...הייתי על
החלון..והחזקתי בחלון(מזלי)וכמעט שהחלקתי...הוא מיהר לתפוס אותי חזק בשתי הידיים
הרגשתי לרגע כמו נסיכה מהאגדות.מיהרתי לרדת מידיו ולומר לו אתה נורמאלי?! הוא קרא
אחרי ורדף אחרי יצאתי לבחוץ והתיישבתי על הדשא.אחרי שלוש דקות הוא הגיע ושאל
אותי:"מיטל קרה משהו?!" "לא לא קרה כלום!" עניתי בתמימות..."אז למה את מתחמקת ממני
כבר שבוע שלם?!" "לא זה סתם..." עניתי..."טוב...אני חייב ללכת...נדבר כבר?" "כן"
עניתי...אני לא מתכוונת לדבר איתך..!

ככה עבר עוד שבוע...חזרתי לעצמי...עדיין עם כאב בלב...אנשים מתים פוגעים במי שהם
אוהבים...לא בולעים את הגאווה כדי לחיות טוב...ועדיין לא מוכנים להיות מאושרים
באמת...לאהוב ללא גבולות..

***

עוד שבוע עבר...הגיע יום שבת...בשבוע שעבר הייתי צריכה לראות אותו ליד האהבה
שלו...ולמות...הגיע יום שבת...התעוררתי מאוחר...ובערך בצהריים...נכנסתי לאייסיקיו
שלי..אחרי הרבה זמן שלא התחברתי...והוא שלח לי הודעה...והתחלנו לדבר...הוא אמר שהוא
הפעם באמת שוכח את ההיא...ושאלתי למה?והוא ענה כי הוא מתאהב במישהי אחרת...שאלתי
מי? והוא ענה לי תשובה מפתיעה...את יודעת שאני מספר לך הכול...אבל הפעם...אני לא
יכול לומר לך מי...ניסיתי את מזלי ושאלתי אותו היא חברה שלי?והוא ענה היא הרבה יותר
מיזה...לרגע ניצת בעיני זיק...אולי הוא מתכוון אליי?שאלתי אותו מתי תגיד לי?אז הוא
אמר אני יודע שאת אוהבת מישהו...תגידי לי מחר...ואני אגיד לך גם...אני פשוט חייב
ללכת...אמרתי ביי...והלכתי יותר מאוחר לישון

אולי הפעם הוא מתכוון אליי?????אולי????אולי?????

***

הגעתי לבית הספר...חוששת,מפחדת,כמעט ברחתי הביתה...ורק האושר הצפוף והדבוק הכריח
אותי להישאר...אני אשרוד הכול אמרתי לעצמי...

אחרי כמעט שבועיים שאני סובלת...!

בהפסקה הוא אמר לי אנחנו צריכים לדבר...וסחב אותי אליו..הוא אמר נו תגידי לי...אחרי
וויכוח קל אמרתי לו"טוב" "אני אוהבת אותך!",חיכיתי לשמוע את התשובה שתעשה אותי
מאושרת ממנו....



חיכיתי...........................