רק מצבת שיש מפרידה בינינו.

תצרח אל תוך המים. תפרוק הכל.
תן לחום לעטוף אותך בכאבך, להרגיש מוגן, כמו בבטן של אמא.
תבעט. אל תתן לשדים להגיע אליך, תאמין שאתה חזק מהם. תתגבר בשבילה. היא היתה רוצה שתמשיך הלאה, שתכיר בחורות אחרות. אבל אתה מתעקש להתבוסס במחשבות, להמשיך לבכות על מצבת השיש. תוהה לפעמים אם היא היתה מרגישה כמוך, כמה היית חשוב לה, שאלה שתמיד הציקה לך על דרך העפר בדרך לבית הקברות החדש.

הולך בין המצבות, הודף את המוות מסביבך. השקט המעיק מופר בבכי האלמנות, היתומים. אנשים שאיבדו את מרכז עולמם. אתה רואה את הקבר מרחוק ומתחיל לרוץ, רצית לתת לה את המכתב בעצמך. כתבת לה שהיא חסרה לך, שכבר נגמרו המילים לתאר את רגש האובדן. רצת עד שכרעת לידה, חסר נשימה. היא ישבה על המצבה וחייכה אליך, שאלה לשלומך, שאלה אותך למעשיך כאן, ואם המעטפה המקומטת שאחזת ביד מיועדת בשבילה.
הרמת אליה את הראש, מיישר מבט אל העיניים הכחולות, מתקשה להאמין.
שחררת דמעה והצבעים החלו להתערבל. רק רצית לחבק אותה חזק, קרוב, להיעלם יחד איתה אל זיכרון מעומעם. אל תמנוה מאובקת בה צחקתם יחד. בלי סיבה. אבל היא נעלמה, משאירה אותך לבדך.

גשם החל לרדת בתזמון הוליוודי. דמעות מתערבבות בטיפות שמתערבבות באדמה המקוללת. אדמה שניזונה מכאב, שלא מכירה רגש אחר. והמשכתי לרוץ, הפעם כנגד הזמן. מנסה לשזור את הזכרונות בחוט כסוף, לכרוך אותם מסביב ליד, להרחיק בעזרתם את החושך שעוטף אותי. מפחד לשכוח בתוך זרם החיים האינסופי שאולי גם יסחוף אותי יום אחד, ואצטרך להשאיר את הכל מאחור.

עצמתי עיניים ונצמדתי אל קברך. פנים אל מול פנים. מגן עלייך מפני הגשם המתגבר לאיטו.
"פרח שנקטף בדמי ימיה", מספרות האותיות החקוקות. ורד אדום שנקרע מליבי.
לוחש לך שאני כאן, ואני לא הולך לשום מקום.