לאהוב שלי במרחקים...

אני יושבת וחושבת מה לכתוב, לא יודעת איך לשכנע אותך שאהבה אמורה ליהיות חזקה יותר מהכל...יותר מהמרחק הזה שיש בינינו.


פעם, כשהיו אומרים שאוהבים אחד את השני, זה היה חזק יותר מהכל, יותר מחילוקי דיעות בין מישפחות גיזעניות, יותר חזק מאנשים שגרים בגדות ימה נפרדות, הם תמיד תיארו את אהבתם במיכתבים ושלחו אותם לעבר אותו אהוב...


עכשיו זה שונה, פתאום אתה עצמך חשוב לך יותר מכל, איך יתנהגו אליך, אם זה מתאים לך או אם לא, אם אהבה במרחקים מספקת אותך - או שמכאיבה לך יותר מידי בגעגועים...כשאוהבים הדבר שלוקחים בחשבון זה הסבל, בגעגועים, בקינאה, למרחק (ליפעמים)...


אני היתאהבתי בך למרות כל זה, סבלתי מהגעגועים, תהיתי עם מי אתה עכשיו ומה אתה עושה, קינאתי...


אני עדיין מיתגעגעת אליך,, עדיין מקנאה עמוק בלב, ותוהה מה הדרך חזרה לליבך...כי בילעדיך פיתאום אני לא יכולה...פתאום הכל זה אשליה שהזמן מעניק לי עד ששוב אני אראה אותך וארצה לגעת בך...ארצה לאהוב אותך...


המילים האחרונות שלנו פתאום מיסתכמות בפרידה - אבל כשהאהבה עדיין חייה בליבנו. איך זה היגיוני. סיפור פיות שמספרים לילדים לפני השינה על סינדרלה והנסיך שלה..רק שכאן הסיפור לא מיסתיים בטוב, הנעל לא נישמטה מהרגל והנסיך לא רדף אחרי סינדרלה הבוכייה... ליפני שבעה חודשים יכולתי להגיד עדיין שאני לא יכולה להיתאהב עוד לעולם - עד אותו יום שראיתי אותך...עוד לאותו יום שהירגשתי את שפתיך על שלי.


למה אני בכלל כותבת לך אם לא תקבל את זה לעולם? אולי ההרגשה שאתה מחובר לליבי כל כך חזק מאפשרת לי כאילו להקריא לך את המילים האלו שכתובות על הדף.


למה אתה רוצה לדרוק את האהבה הזאת לפח ולהעלים אותה במהלך הזמן...למה אתה לא רוצה להרגיש מיוחד...שאתה אוהב למרות כל זה, למרות הכל! אני ואתה היינו משהו מיוחד...אני ואתה היינו משהו. היחזקנו מעמד כל כך הרבה זמן עם כל כך הרבה מיכשולים, פעם אמרת "אם ניפרד זה יהיה בגללך, כי את תעשי משהו, אני בחיים לא אפרד ממך" ותיראה איך זה יצא?. ניפרדת מימני כי אתה נישברת... ואני עדיין נשארת חזקה לשנינו.


הייתה לי איתך למרות הכל תקופה טובה. עברתי איתך כל כך הרבה...למדתי ממך ברבה...מי עכשיו ימשיך וילמד אותי הלאה את דרך החיים?...אני מאבדת משמעות להמשיך לחיות על האדמה הזאת בילעדיך...אם רק הייתה לי היזדמנות לפגוע בעצמי ולא באחרים אם אני אמות...כל כך בא לי למות עכשיו... הדמעות מיצטהרות בליבי ולא מוכנות לצאת, כאילו רוצות שאני אסבול יותר בגלל שאין לי אותך...בגלל שהתרופה היחידה לסבל הזה זאת רק האהבה שלך בחזרה...


אני לא יכולה להכריח אותך לקרוא מילים אלה, וגם להקשיב להן, גם לא לראות אותי ככה סובלת...אני לא יכולה להכריח אותך ליהיות איתי אם קשה לך... אני רק יכולה להגיד שאם אהבת אותי...ואתה עדיין אוהב, תחשוב טוב מה תפסיד כשכל הרגשות האלה יום אחד יעזבו אותך, ופתאום תביט בי רק בתור ילדה שפעם היית איתה...שעדיין עונדת את הטבעת שענדת על אצבעה...


מוזר אבל אני עדיין עונדת את הטבעת. היא פתאום הפכה ליהיות פריט הכרחי אצלי שקשה להיתנתק ממנה, כמו שקשה להיתנתק ממך...


זה עוד מכתב שכנראה לא תקרא לעולם, עוד מכתב של צער ודמעות שהורגים אותי בשקט...


מרגישה אובדן על האהבה החזקה ביותר שהייתה לי בחיים... מרגישה אובדן חיים...


                                                                      ממני, תמיד שלך...