היום שבו התשנו חיי.....חלק א'

אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול....כל שניה ממנו....כל הרגשה
ממנו...כל דימעה שירדה בו...כל מילה שנאמרה בו.....היום הכי קשה בחיים שלי.....היום
שבו החיים שלי השתנו.....







קמתי בבוקר כמו כל יום רגיל......חזרתי לבצפר אחרי שבוע שלא הייתי בו...הייתי
חולה.....זה היה יום ראשון....התקלחתי התארגנתי ויצאתי להסעה...ראיתי אותה את מימי
אחת החברות הטובות שלי...היא הייתה מנותקת כזאת...לא היה לה ת'חיוך הרגיל
שלה....עליתי להסעה וכמו הרגל התיישבתי לידה...היא חייכה אלי חיוך מאולץ כזה
והתחילה לספר לי את מאורעות הזמן האחרון...הזמן שהייתי חולה...ישבתי והקשבתי נתתי
עצות על החברה שהיא רבה איתה ואל הילד שהיא אוהבת ולא רוצה אותה....הרגשתי שהיא
יצאה מרוצה מהשיחה ושהגענו לבצפר היא נראתה לי הרבה יותר טוב....שאר היום עבר כרגיל
שיעורים והפסקות בהפסקה הגדולה הראשונה(של 10) נהיה לי חבר חדש...איציק אחד שממש
אהבתי והוא אהב אותי....בהפסקה הגדולה השנייה(של 12) היא באה אלי ואמרה לי ליאורי
אני הולכת שאלתי אותה לאן מאמי אז היא אמרה לי הביתה אני לא מרגישה טוב אמא שלי באה
לקחת אותי....אמרתי לה בסדר ושאני יתקשר אליה בצהריים ואולי יקפוץ אליה...היא אמרה
טוב חיבקה אותי חזק חזק לא הבנתי למה אבל תמיד נחמד לקבל חיבוק מחברה טובה אז לא
שאלתי שאלות.....היא הלכה..ואני כרגיל המשכתי בעיסוקי....כשחזרתי הביתה עם חברה
אחרת שלי צלצלנו אליה היא לא ענתה אז היינו בטוחות שהיא ישנה..שאר היום עבר שוב
כרגיל טלוויזיה שיעורים ואז בערב אני זוכרת את זה טוב טוב...היה מסך הזהב ואני
זוכרת שישבתי בחדר של אחי ליד המחשב וראיתי את צבירה הדר מדבר...אמא שלי קראה לי
ואמרה שיש לי טלפון אמרתי לה שאני באמצע ואין לי כוח לענות אבל היא אמרה שזה
דחוף.....הרמתי תשפורפרת ודיברתי עם אחת הבנות בשכונה שלי אני זוכרת שהיא אמרה לי
כמה דברים שלא ממש הבנתי ואז היא אמרה..מימי נפלה או קפצה מגג...כשהיא אמרה לי את
זה הדבר הראשון שעלה לי בראש זה אם היא מתה או לא אבל פחדתי לשאול אז זה היה כ"כ
רחוק אלי....כ"כ לו קשור אלי לא נוגע אלי...כל הקטע של המוות הזה זה היה קטע ששמעתי
אליו בחדשות ושהכרתי אבל לא כ"כ מקרוב....לא כ"כ בחיים שלי...אני חושבת שאותה ילדה
קראה את המחשבות שלי והיא אמרה לי היא לא מתה היא בבית חולים....ניתקתי תשיחה ואח"כ
אני זוכרת שלא בכיתי לא הצלחתי לבכות הייתי בשוק...ניסיתי לראות את החיים שלי
בלעדיה ולא הצלחתי...אח"כ פרצתי בבכי סיפרתי לאמא ואבא את מה שקרה והם היו שם
בשבילי והתקשרתי לחברה הכי טובה שלי..לגל וגם היא הייתה שם בשבילי אני סוכרת שבכיתי
בכיתי הרבה אני לא חושבת שעצמתי עין כל הלילה רק בכיתי הסתכלתי על התמונות שלה
ובכיתי בכי רציני בכי כמו שבחיים לא בכיתי.....יום למחרת קמתי בלי חשק לזוז אבל
רציתי ללכת לבצפר הייתי צריכה ללכת לבצפר....לא יכולתי לעלות להסעה כבר שנתיים שאני
עולה להסעה הזאת וכל פעם היא שם לא הייתי מסוגלת התרגלתי ואמא שלי לקחה אותי לבצפר
קצת יותר מאוחר....שבאתי כבר כולם ידעו הרגשתי את זה....היה שקט בשכבה כמו שאף פעם
לא היה....לא היה אף אחד בחוץ הכול היה שקט....נעמדתי ליד הדלת של הכיתה שלי ניגבתי
את הדמעות ונכנסתי לכיתה....כשנכנסתי כולם הסתכלו עלי...ואז אחד מהתלמידים אמר עזבו
היא כבר יודעת...אל שמתי לב למורה או לשאר האנשים רצתי אל גל חברה הכי טובה שלי
והיא חיבקה אותי חזק חזק והייתה שם בשבילי אח"כ ביקשתי רשות לצאת לראות את
איציק...המורה הסכימה לי הלכתי לכיתה שלו דפקתי על הדלת והוא בלי לשאול תמורה קם
אליי חיבק אותי כ"כ חזק...הרגשתי מוגנת איתו....הראו לנו כתבה בעיתון שהיה כתוב על
מה שהיה שזה היה בגלל סיגריות והכול אני לא זוכרת ממש מה היה אח"כ באותו יום אני
זוכרת בכי הרבה הרבה בכי ועצב וכאב... היא הייתה עדין בבית חולים.....אני זוכרת
שידיד שלי מהשכונה התקשר אלי ושאל אם זה נכון אמרתי לו שכן והוא התחיל לבכות לי
בטלפון....אבל אני אל זוכרת הרבה מאז..היא הייתה בבית חולים שבוע שלם..זה כבר ניהיה
שגרה בשבילנו העצב הכאב...פחדנו לצחוק....פחדנו לחייך...לאט לאט חזרנו לשגרה מלאה
אבל באווי של כולם היה כמה שאנחנו מתגעגעים אליה וכמה שאנחנו רוצים שהיא תחור
ולמרות שמבחוץ הכול נראה בסדר מפנים ואצלנו הדבר יחיד שדיברנו עליו שחשבנו עליו
שעניין אותנו היה מימי....היה אפשר לראות שעבר אלינו משו....