לילה נצחי

לילה.

לילה קריר,משב רוח חולף על פניי ועל פניו...

והכוכבים מנצנצים,והירח המלא זוהר,באור כתום קורן.

ואנחנו שוכבים לנו על הדשא,ומסתכלים על השמיים.

אנחנו מנסים למצוא,שורה ישרה של שלושה כוכבים-היא אבדה לנו איפשהו בתוך היקום
הגדול, האינסופי הזה...

ואז הוא הצביע לעברה ומצא אותה-מצא אותה בשבילי...את אותה השורה,שתמיד הייתי רואה
בכל מקום,מבעד לחלון חדרי,או סתם בטיול לילי...

ניסינו לחפש גם כוכבים אדומים...סיפרו לי שכוכב אדום,הוא כוכב שהולך להתפוצץ,למות
כמו כל אחד מאיתנו,בשלב מסויים בחייו.

ואני חושבת-מהו בעצם המוות?החיים,זה השקפת עולמי,כשאני מתה...אז מה קורה?אז יש
שחור?

יש שקט מוחלט?יש נצח,אינסופי?

אני מקווה,שהמוות הוא בעצם חלום אחד ענקי,שלוקח אותך לריחוף קליל בין
כוכבים...ומראה לך צורות,

שיוצר הקו ביניהם,כמו המשחק הזה של הילדים שאתה מנסה לחבר קווים בעזרת הנקודות
ויוצאת לך צורה...

טל קריר יורד על פנינו...על פניי,ועל פניו.הוא מתקרב אליי,ובחיוך המתוק שלו,שואל
אותי:"למה?

למה את בוכה?",ואני עונה לו -אני לא בוכה,זה רק הטל...והוא מסתכל אליי,במבט התמים
הזה שלו,

במבט הזה שכ"כ מבין אותי,וגורם לי להתאהב בו כל פעם מחדש...ואני עונה לו-באמת...אני
לא בוכה...

שתיקה...

אחת מן השתיקות,שאומרת יותר מכל דבר אחר...השתיקה הזו,שהעיניים נפגשות,ובוחנות היטב
את מי שנמצא מולך...

נישקתי אותו-כמו שלא נישקתי אף פעם.הרגשתי,שהכוכבים מקבלים כנפיים,ובאים לאסוף
אותנו איתם,כאילו קוראים לנו בלחישות קטנות...

ואז הסתכלתי עליו...והוא הסתכל עליי...והעיניים האלה שכ"כ הטריפו אותי כל השנים
האלה,בחנו אותי,

כלא מבינות...אבל כמסכימות...ככה זה נמשך מספר שעות...כל הלילה ישבנו ככה,שותקים
ובוהים אחד בשני...מדי פעם התגנב לו איזה חיוך...אבל לא הסרנו את מבטינו לרגע...

ואז,ראיתי שעולה השחר והשמים שליד הגבעה שעליה שכבנו כל הלילה,התחילו להתמלא צבע
צהוב-כתמתם,שנהפך לוורוד במגע עם הכחול הכהה של השמיים...

קמתי.

קמתי והלכתי ממנו,מאז לא ראיתי אותו...

הרגשתי שהוא לא שווה את זה,את כל דמעות הקריסטל שלי,שראיתי מתנפצות על הרצפה...כמו
האשליות הרבות וכל הציפיות שלי ממנו...וכן,באותו לילה שירד עלינו הטל,בכיתי
בסתר...וזה היה רק תירוץ,כי בכיתי בגללו...אז,אז באמת הבנתי שהוא לא שווה את
זה,והנשיקה אח"כ,היא הייתה נשיקת הפרידה שלי ממנו,כי אני לא מאחלת לאף אחד,לסבול
מאהבה כמוני...

הוא מת...אומרים שהוא התאבד...ואני יודעת שזה נכון.

אני שותקת...

כמו אותה שתיקה של אז,על הגבעה-אני יודעת שזה בגללי...הוא אהב אותי עד אין קץ,ואני
אותו...והוא ידע שכך היה,ושדמעותיי היו עליו...ומשפט חכם אמרו לי פעם:"אלה ששווים
שתבכי עליהם,הם אלו שלא ייתנו לך לבכות...",וכנראה הוא הבין לסבל הרב שגרם לי,הוא
הבין זאת אז,כי ראה את הדמעות שלי מבין עגלי הטל,ולא עשה דבר כדי לייבשן...

והוא לא ראה אותי יותר.ואני לא ראיתי אותו.

מאז,כל לילה אני מחפשת את אותה שלישיית כוכבים,ופעם בשנה...בדיוק באותו היום שזה
קרה,אני מצליחה לראות אותם...ובשעה שעולה השחר,מתאסף לו מתחתיהם ענן בדמותו...עם
אותן העיניים שהטריפו אותי תמיד...עם אותו מבט מלא משמעות...שקורא לי ללכת איתו
ביחד...כי שם,יהיה לי יותר טוב...

ונוכל להסתכל לנצח,אחד בעיניים של השני...