כשאתה...

כשאתה מחייך, ליבי נמס...

אתה מחייך, ולפתע עולמי מואר,

אני מסוגלת לשכוח את שמי, או איזה יום מחר...

אני מתחילה להתבלבל, ולא מבינה מה קורה לי...

מגמגמת, מובכת...

החיוך שלך עושה אותי מאושרת!



כשאתה עצוב, יורדת לי דמעה..

אתה בוכה, ועולמי חרב,

אני לא יכולה לחשוב על כלום, כל כך עצובה,

מחפשת דרכים לעזור ולשמח אותך...

אז תגיד לי, איך זה יכול להיות,

שדמעה שלך גורמת גם לי לבכות...



כשאתה אדיש, אני אותך לא מבינה...

אתה רע אליי, אני לא מכחישה...

אני מסוגלת לבכות ולא להפסיק לעולם,

אבל הסליחה שלך יותר חשובה מכולם....

פשוט אין עלייך,

אני לא יכולה לחיות בלעדייך...



כשאתה מבולבל, אני מנסה להבין אותך...

מנסה לקלוט רמזים שאתה שולח, אבל לא מצליחה....

כל היום עסוקה בך, רוצה לעזור לך להבין מה קרה לך...

אתה לא רוצה את עזרתי, אבל לעזור לך זה כבר טבעי,

אתה אומר שאתה לא צריך את עזרתי, ומעליב אותי...

לא מסוגלת לשכוח לך את זה, אבל אתה מרכך אותי כשאתה באמת מנסה...

וישר אני מבינה...

ככה זה כי אני מאוהבת בך!!



אולי אני טועה, אולי אני צריכה כבר לעזוב אותך...

אבל למרות הכל, אתה גורם לי להרגיש חשובה...

אתה לא רוצה באמת לפגוע, אני יודעת שזה לא בכוונה...

פשוט, אני צריכה לקבל את זה שככה אתה,

אתה לפעמים אומר דברים שאתה לא מתכוון, מתוך פחד, ייאוש, כאב או אי הבנה...

כמו כל אחד, ואני באמת מבינה אותך....

אבל למה כשאני טועה אתה חושב שאני לא צריכה לקבל את סליחתך?!

למה אתה חושב שעשיתי מעשה יותר נורא ממש שעשית אתה?!

אתה, אתה פגעת לי בנשמה, ולמרות הכל אני עוד אוהבת אותך..!





עדידוש'!