אמא...

את זו שראיתי לראשונה בחיי,


אז זו שנתת לי את האור בעיני.


אז זו שנתת לי את הרוך והאהבה


כשנזקקתי לה כל כך נורא.


את זו שעמדת לצידי כשהיה


לי רע ושמרת עלי מכל איום ונורא.


אני אף פעם לא אשכח את עינייך


הנוצצות בפליאה, את קולך שקורא לי


ברגש אין סופי של אהבה.


אבל אז קרה דבר ששבר אותי


לרסיסים, ואני לא יודעת איך לאסוף


 את השברים.


עכשיו אני זו שצריכה לשמור עלייך


כמו ששמרת עליי, אבל זו "הבדיחה"!


את קבורה עמוק עמוק באדמה.


כבר אין אהבה וחום, אין רוך, אין מגע של


אמא לנחמה.


רק קבר שאני מבקרת כל שנה.


זה חלקיק קטן ממך שנשאר לי,


שאינו מספק את היקר לי...


אמא...


אמא...


אמא...