החיים...

לפעמים אני יושבת בחדרי


לבדי וחושבת על מותי, אני רואה את העבר


לנגד עיני וחושבת כמה


ריקים היו חיי. לא היו בהם שמחה וצחוק,


רק אני שמסתכלת מרחוק,


על אנשים שבאמת מאושרים בחיים. ואני בדד


יושבת בצד, ומרגישה כל


כך לבד. הבדידות עוטפת אותי כמו האפלה


ואני כל הזמן מחפשת


את דרכי ליציאה, אל האור ואל השלווה כדי


שנשמתי תהיה רגועה.


אבל לא הצלחתי במשימה הקשה, ואני נופלת


עמוק עמוק לתוך החשכה.


הדממה שמסביבי די מצמררת ופתאום אני


מתעוררת, מסיוט שהיה


חלק מסיוטי הרבים שבעצם הם המציאות בחיים.