שלום, איני יכולה עוד.

ראי, אהבתי, מה רחקת מלראות את הנולד. הוליכוך שולל, האומללה, ואף את השלית באשליות שווא. תשוקת האהבה, אשר קיווית ממנה לרוב אושר, לא תוכל להיות אלא חוסר תקווה קטלני שאין לו אח ודוגמה אלא בפרישה הנוראה שהיא אף סיבה לה. היאך? הפרישה הזאת ממני אשר דאבון ליבי על כל צרורותיו לא ידע לכנותה בשם ויהיה אפילו חסר ניחומים ביותר, הפרישה הזאת אומרת איפוא לאסור עלי, לעולם, להביט לתוך העיניים בהן נשקפה אלי אהבה כה רבה, להן אני אסירת תודה על הרגשות שמלאוני שמחה, שהיו לי עולם ומלואו, שהנחילוני טובה עד בלי די? אה, עיני אבד להן מקור אורן היחידי המחיה אותן, ונותרו להן אך דמעות, בהן אך בכיתי ובכיתי משעה שהוכרחתי לדעת כי ריחוקך ממני היא עובדה קיימת, שלא אעצור לשאתו, שירצחני עד מהרה. אבל דומה אני שנודעת ממני מין חיבה לאסוני אשר אתה לבדך גורם לו. חיי היו מסורים לך ממראה ראשון, מין שמחה היא לי להביאם קרבן לך. אלפי אנחותיי, אני שולחת אותן בעקבותייך, אלה יבקשוך באשר תהיה, ובשובך אלי יהי שכרי על כל ביעותי, בדברן באוזניי- בלשון האמת החותכת של גורלי המר, שאינו מניח לי להרגע, בדברן תמיד: חדלי לך, חדלי, לכלות את עצמך לשווא, חדלי לבקש את האהוב שלא תראי עוד פניו, אשר נס ממך לאהובתו החדשה, עוסק בתענוגי תענוגות, לא יהרהר רגע אחד בצערך, ואין לו כל צורך בשפכי לב אלה אשר כה מעט יבין להם. אבל לא, לא אוכל לגמור בנפשי לדונך לכף חובה. הרי לטובתי הוא אם אדונך לכף זכות. לא אשלה את עצמי לחשוב ששכחתני. המעט אומללה הנני בלי שאענה את עצמי בחשדי שווא? ולמה אתאמץ לא לדעת עוד עד מה יגעת להעיד לי את אהבתך? בתעתועי שידוליך היטבת כל כך למשוך ליבי, שודאי כפוית טובה הייתי אילו חדלתי לאהבך באותה סערת נפש שמאז, עת הראתך לי אותות אהבתך. איך אפשר שזכרונות שעות אושר יתחלפו כה איומות? והאם הכרח הוא שהללו- אף כי טיבם הוא אחר- יבואו עכשו רק כדי להתאכזר אל ליבי? אני מיאנתי לחזור לחיים אשר נגזר עלי לאבדם בגללך משלא ניתן לי לקיימם למענך. לבסוף, ולא בטובתי, התחלתי רואה שביב אור, נעים היה להרגיש שאני מתה מאהבה. ועוד, שמוטב היה לי להיפטר ממראה לבי הקרוע מצער על לכתך מעמי. לאחר נחשולי רגש אלה היה עלי לעמוד במצבים שונים ומשונים. אבל לא אוכל למנוע את עצמי מצער כל עוד אינני רואה אותך...


אני נושאת את צערי ללא תלונה, כי מידך הוא בא לי.