כבר לא מחכה ללוחם; אין סיכוי שיהיה שלי אי-פעם

הגיע הזמן לחלק ב'.


לפעמים במכתב השני הבשורות הן טובות: יכולתי לספר כי הוא חזר מהמילואים, התקשר אליי, נפגשנו, התאהבנו... ואנחנו מאושרים עד עצם היום הזה. אבל, לצערי, בהרבה מן המקרים התוצאות לא בדיוק משביעות רצון.


עבר שבוע, חיכיתי וחיכיתי, כמהה שיחזור. הוא חזר, אני יודעת - אחיו אמר לי - אבל הוא לא טרח ליצור איתי קשר. לא רק זאת, אלא שהודעה ששלחתי לו זכתה להתעלמות מוחלטת.


למרות שנתן לי להבין שאני מוצאת חן בעיניו, שהוא נמשך אליי, שאני מיוחדת - כל הדברים הללו שאמר הם בעיניי כהבל הבלים. חברים יקרים, למרות הציניות שבי, שוב נתפסתי על-ידי מילים יפות. וגוף יפה.


אז נגמר. היום, בולנטיינ'ז דיי, אני בודדה מתמיד אבל לא חושבת עליו יותר מדי. למה אני כותבת את המכתב, אם כן? -להראות שהמעגל נסגר. העזתי ושלחתי לו הודעה מסיימת, עד כמה שניתן לסיים קשר שכזה. הקלקתי אס אם אס:"אתה אלוף בלייבש. אם אתה לא מעוניין, לפחות שיהיה לך האומץ לומר לי את זה, שלא אבזבז עלייך הודעות לשווא". כמובן, גם להודעה זו התגובה הייתה שתיקה. דממה. אין קול ואין עונה. ואחר כך אומרים שבגילם הם כבר בוגרים.


אסכם ואומר, שיצאתי מחוזקת מהעניין למרות האכזבה הקשה. הייתי בטוחה שהוא היה נחשב שתי ציפורים, ועוד איזה ציפורים. אבל לא שמתי לב בכלל, תוך כדי יצירת הפנטזיות שלי, שהן בכלל על העץ. והעץ גבוה מאוד, יותר מדי גבוה בשבילי.


חג שמח, תמשיכו לאהוב, הישארו חבוקים!


ר. מפרדס חנה-כרכור.