אבל ידעתי שזה יקרה!

עוד דמעה זולגת בפניי, הפצע לא הגליד. כבר שנה מתייסרת על דבר חסר תכלית. תפילותיי לה' לא התקבלו שם בשמים. מנסה לפרוק ליבי, לשאול עצמי "למה זה קרה יכולתי למנוע את זה" ונזלה לי עוד דמעה. מנסה להתנחם, אוחזת בתקווה שזה סה"כ חלום ,כשאתעורר אהיה "מלכה" כמו אז לצד אהובי. כל אותה השנה של החיוכים המתנות הליטופים הנשיקות אך "לא"!!! מעירה עצמי מהחלום, כי אני יודעת שזה קרה, כי ראיתי את הגופה וראיתי הלוייה ואזכרה. אך למה? הרי מלאך הוא היה, אבל אני ידעתי שזה יקרה ונתתי לאהובי ללכת לעולם הבא כך סתם בלי להילחם.. נתתי לאויב את מרב ההנאה.. הכביש הארור המכוניות האנשים המסוממים אלכוהוליסטים ואהובי היה מלאך, מלאך טוב שלא הסתמם ולא השתכר רק נסע בלילה ונסע ועצר ברמזור אדום אך מטורפים יש בכל מקום אך הזהרתי אותו "זה עלול להיות קטלני" אך לא הקשיב לי האהוב שלי ... והמטורף פשוט נכנס בו במשאית והתחמק, אפילו לא נשא בתוצאות ומי משלם ... אני, כי לא התעקשתי מספיק אך כולם מנסים לעודד " זה טעות שלו תתעודדי" אך אני יודעת שזו טעות שלי..