כבר אין לך תקווה - מונולוג

עברת לידה שטוף אלכוהול, צוחק את הצחוק המטורף שלך.
לא ראית את האשה שתמיד רצית, כשלת לראותה דרך העיניים האדומות.

חזרת הביתה. ניסית להחזיק את עצמך בעולם שהסתובב פתאום כל כך מהר, מנסה להפיל אותך.
רצית להרוס הכל. לקרוע את כל המכתבים שכתבת לה, לאהובתך שמעולם לא פגשת, רצית לשבור את פסל שלושת הקופים החכמים שעמד מכוסה אבק על המדף. לא לראות. לא לשמוע. לא לצעוק.

נשכבת על הרצפה הקרה, נתת לקול החודר של ניק דרייק לגעת בך, להעביר איתך עוד לילה ללא שינה, לבכות איתך על 17 שנים ריקות, על המערה הקפואה שלך. רק הדי הקולות של האנשים שאוהבים אותך שומרים אותך שפוי.

כל מה שרצית היה לראות אותה פעם אחת אחרונה, קלסתר פניה העדינות שובר אותך מבפנים. אתה תישאר עם הכאב, חסר אונים מול הקירות שסוגרים אותך, מול עולם שדורש ממך את נשמתך, ותימשך אליו כמו לאש, ובסוף, תאבד גם את עצמך.

תנסה לקום ותמיד תיפול. תנסה לאהוב, אבל תמיד תסבול.
אתה יודע את זה, תמיד ידעת, אבל סירבת להאמין.
תעצום עיניים. תן לגוף לבכות, למחשבות לפצוע את הרגש.
ומחר תקום לבוקר חדש, אולי הכל יהיה אחרת.