על שניים ומחלה אחת קטנה.../צ'וקה (=

היינו שניים, כ"כ ביחד תמיד...אף זוג לא אהב כמונו...

עד אותה מחלה, מחלה שעמדה כמכשול לקטוע את אהבתינו,

מחלה שהשכיחה את הכל...מחלת השכחה.

אהבנו כ"כ, הוא אהב אותי, אך התאונה שינתה את הכל.

גרנו יחד תחת אותה קורת גג, חיינו יחד בלי פחד וללא מחנק.

אהבנו, עד אותו לילה נורא.

היינו ביחד 3 שנים, הוא נסע לסידורים בת"א.

זה היה לילה גשום וציפיתי שנבלה אותו מתחת לשמיכה...

אני זוכרת זאת כאילו זה היה אתמול,

הוא התקשר אלי 2 דקות לפני שזה קרה ואמר לי :

"מאמי, אם אני לא יספיק להגיע בזמן תזכרי רק שאני אוהב אותך ושאני מצטער.." עניתי
לו :

"מאמי הכל בסדר, גם אם תאחר זה לא נורא, אני אחכה...אוהבת אותך מאוד...ביי."

שעה לאחר מכן התקשרה אמא שלו, בוכה בכי מר,

היא אמרה לי שבדרך הביתה בדיוק בצומת,

הייתה תאונה...והוא נפגע...הוא נפגע קשה.

כל עולמי חרב עלי באותו רגע, הייתי משותקת,

לא יכולתי לדבר ולא לזוז, נתקעתי בתוך חלום הבלהות הזה,

כ"כ רציתי להתעורר ולהבין שזה היה רק חלום,

אך לא יכולתי להתעורר, הייתי תקועה שם...והתעלפתי.

אמא שלו הגיעה אלי הביתה אחרי רבע שעה בערך וראתה אותי שרויה על הריצפה, היא הזמינה
אמבולנס ונסעה איתי לבית החולים.

אני התעוררתי בערך שעה לאחר שהגעתי לבית החולים, והוא, הוא נישאר רדום.

לא זזתי ממיטתו יום וליל, לא יכולתי לאכול, לא יכולתי לישון, רק הבטתי בו...הבטתי
באהבת חיי, בבן אדם הכי חשוב לי בעולם,

בבן אדם שמילא ועדיין ממלא חלק ענקי בחיי,

כ"כ כעסתי על עצמי שנתתי לו לנסוע לבד...זו הייתה אשמתי...הכל באשמתי!!!

אמא שלו דיברה איתי קצת ואחרי האשמות עצמיות ובכי מר,

הבנתי שהכל ביד אלוקים ואין לעשות כלום בנידון אלא רק להתפלל.

שבועיים בערך אחרי המקרה הוא התעורר, זה היה יום בהיר לחלוטין,

השמש זרחה, והוא פקח את עיניו.

ישבתי לידו והוא הסתכל אלי במבט שהסתכל עלי לפני 3 שנים בפעם הראשונה שראה
אותי...חייכתי אליו כמו באותה פעם ראשונה,

הוא הסתכל עלי ואמר: "מי את?"...אמרתי לו " זו אני שירן, אתה לא מזהה?"...הוא ענה
לי שלא...התחלתי לבכות, לא הייתי מסוגלת להגיב וקראתי לרופא...אחרי זמן מה של
בדיקות הרופא יצא ואמר לנו שהוא קיבל מכה חזקה בראש וכתוצאה מהמכה יש לו אובדן
זיכרון זמני...הייתי בהלם, לא ידעתי מה לעשות...הרופא אמר שהתהליך חייב לבוא טבעי
ושלא נזכיר לו כל מיני דברים, הטוב בשבילו זה לנוח.

לא זזתי ממיטתו לרגע, לא יכולתי לעזוב אותו למרות שהוא איננו זוכר אותי.

טיפלתי בו, הבאתי לו כל מה שהיה צריך ומעל הכל הענקתי לו המון אהבה.

לפעמים אף נשברתי וחששתי שזיכרונו לא יחזור אליו לעולם, אך לאט, לאט התמלאתי תקווה
ונשאתי בליבי אמונה אחת, שהוא יחזור לעצמו!



אחרי חודשיים הוא התחיל להיזכר,הוא קם שוב על הרגליים והרגיש הרבה יותר טוב. הרופא
אמר לי שרק בזכות האהבה שהענקתי לו הוא חוזר לעצמו, כי זוהי אהבה אמיתית, אהבה
מהשמיים.

ניכנסתי לחדרו, הוא הסתכל עלי בחיוך מאוזן לאוזן, חייכתי אליו בחזרה.

הוא שאל אם הוא יכול לומר לי משהו...אמרתי לו שכן...הוא אמר לי...

"שירן, הרופא צודק, בזכותך אני עומד שוב על הרגליים, בזכותך אני זוכר את הכל,
בזכותך אני מרגיש טוב, בזכותך אני יכול לעשות הכל..! אני אוהב אותך יותר ממה שאת
מסוגלת לתאר לעצמך..אז, תתני לי לאהוב אותך כמו אז ולחבק אותך כמו פעם..."

הוא היה כ"כ אמיתי, עם הדמעות בעיניים, הוא היה כ"כ יפה, אני כ"כ אוהבת אותו שלא
יכולתי לחשוב אפילו על האפשרות לסרב...חייכתי אליו ואמרתי לו "אני אוהבת אותך
גם...ואני מוכנה לקבל אותך...כמו אז ויותר מזה!"

ומאז אנחנו יחד, לתמיד, וכמו תמיד...!



מקווה שנהנתם,

שלכם,

צ'וקה...(=