למרות כל הכאב..פרק ב'

הגעתי הביתה, לצערי הרב, תמיד שנאתי את הבית הזה ואת כל האחים הקטנים שלי, חבל
שאין לי אחים גדולים, אני שונאת את זה!

נכנסתי בשקט לחדרי והדלקתי את המוסיקה, התחלתי לחשוב, כן איך לא עם על ניק,למה הוא
שאל אותי עם ניפגש? האם הוא מרגיש כלפיי משהו? מחשבותיי ניקטעו כשנישנע קול אימא
"שרלין, טלפון", "באה" עניתי, כיביתי את המוסיקה וניגשתי לטלפון....

-הלו

-שרלין מה המצב?

קולה של לוסי נשמע מהצד השני של הקו. "הכל בסדר" עניתי בקול מעצבן "ואצלך?"

"אצלי סבבה, למה את נשמעת ככה? טוב לא משנה אני מנחשת כבר, נו אז ספרי לי כבר מה
דיברת עם ניק" היא אמרה בקול הפטפטני שלה. "כלום, לא משנה, הוא רוצה שניפגש" עניתי
לה מהר "אני חייבת לזוז, בהיי נדבר אחר כך".

ניתקתי וחזרתי מהר לחדר, שוב הדלקתי את המוסיקה, הפעם שמתי אותה בכל הווליום ולא
שמעתי שהוריי צעקו לי להנמיכה.

"שרלין, המוסיקה, תנמיכי אותה" אימי נינכסה לחדדר "שרלין ביקשתי שתנמיכי את
המוסיקה, מה את לא שומעת אותי?"

"לא" עניתי לה בקול עצבני "אני לא שומעת, מה כבר אסור לי לשמוע מוסיקה בבית הזה?
בחדר שלי?" שאלתי אותך אך היא לא טרחה לענות לי, רק יצאה מהחדר וטקרה ת'דלת.



"אני יוצאת" צעקתי שניה לפני שיצאתי מהדלת של הבית. טרקתי את הדלת ורק שמעתי את אבא
שלי שואל מתי אני חוזרת אבל לא היה לי חשק לענות אז פשוט עשיתי את עצמי לא שומעת.

יצאתי להפגש עם החברות שלי:לוסי, לינזדי וניקול. פגשתי אותן על יד התחנה המרכזית של
העיר. "מה נשמע? מה זה הפרצוף הזה?" שאלה אותי ניקול "כלום, סתם, כרגיל ההורים שלי,
הבית השנוא עליי ו..לא משנה" אמרתי לה ללא חשק. הלכנו לכיוון הכיכר המרכזית, שם
בדרך כלל כולם נאספים. שם פגשנו את חבורת הבנים המעצבנים שלא מפסיקים להדבק
אלינו:ג'סטין, לי, דויד ומייק. למקרות שהם היו חתיכים הם כאלו סנובים, במיוחד
ג'סטין, שנידבק אליי כמו מסטיק, חושב ת'צמו יותר מידי.

"שרלין, בנות" שמענו את ג'סטין קורא לנו "בואו שנייה"

"שרלין, בנות, בואו שניה" לוסי חיכתה אותם, צחקנו והמשכנו ללכת.

התיישבנו בספסל שהיה די מרוחק, למזלינו, מג'סטין והשאר. התחלנו לפטפט כרגיל על
בנים, בנות, וכל השאר.



בדיוק כשחזרתי הביתה צלצל הטלפון "הלו" אמרתי בקול מתנשף כי לפני זה רצתי. "הלו
שרלין? מה המצב?" נשמע קול די מוכר מהצגד השני של השפורפרת "אממ בסדר, אפשר לדעת מי
זה?" שאלתי "ככה את לא מזהה אותי? סבבה..." שתיקה השתררה. "טוב נו זה ניק"

"ניק?" שאלתי בפליאה.

"כן, למה את מתפלאת כ"כ, כאילו זה פעם ראשונה שאני מתקשר" הוא שאל

"אממ..לא יודעת, לא חשבתי שתתקשר היום, הרי רק היום התראנו ואמרת שתתקשר בהמשך
החופש"

טוב" נכון שאמרתי שאני אתקשר בהמשך החופש אבל לא יכולתי, הייתי צריך לדבר עם מישהו"

"למה מה קרה? שפתאום אתה צריך לדבר עם מישהו, הרי תמיד היית בטוח בעצמך" אמרתי עם
כמה צחקוקים באמצע

טוב שתיקה השתררה "סתם רהייתי צריך לדבר עם מישהו כי בא לי, אהה ושכחתי להגיד לך
שמחר אולי אני בא אליך" הוא אמר

"אליי??? מה פתאום אליי? למה דווקא אליי?" שאלתי אותו והיו לי כמה ניחושים בקשר למה
שהוא יענה.

"סתם, מה אסור לבוא אליך?"

"מותר למה לא?" עניתי

"שרליןןן" נשמעה צעקה מלמעלה, "שרליןן אני צריכה את הטלפון" אחותי צעקה לי "שניה"
עניתה "ניק, אני חייבת לנתק, אם אתה בא מחר תתקשר, ואם אתה לא אז...תתקשר בכל זאת"
אמרתי לניק "ביי נשיקות" הוא ענה לי, ניתקתי.

"גלי הטלפון פנוי" צעקתי ועליתי לחדר שלי כשאני בשוק!



השעה היתה מאוחרת, סביבות 1 או 2 בלילה ואני הייתי עדיין ערה ועדיין במחשבות על
ניק. חשבתי מה יקרה עם ניק יבוא מחר, מה נעשה, ומצד שני חשבתי למה לי לפתח ציפיות?
אולי הוא בכלל לא יבוא.



הבוקר עלה, אני חושבת שהיה בערך 9 או 10 כששמעתי את אחותי צורחת "אוף, למה אני
צריכה לישון איתה, למה שרלין ישנה לבד ואני לא???"

"אוףףף אפשר שיהיה שקט בבית הזה מתישהו?" צעקתי ופתאום נשמע צילצול בדלת, נבהלתי!
אחותי פתחה את הדלת.

"שרלין"

"מה?" עשיתי את עצמי כאילו לא שמעתי את הצילצול בדלת. "באו אליך" אחותי צרחה עם
הקול הצפצפני שלה. "מיזה?" שאלתי.....



+++++++++++++++

המשך יבואא

תגיבו אנשושים!

אוהבת אוריאנוש