ורק הריח נשאר

מור זוכרת, שכאשר החזיקה את השפורפרת ממנה בקע רעש מחריש אוזניים, של מתכת הנמחצת במתכת, נדמה היה לה שריח מוכר צף ועולה בנחירי אפה. ריח של אפטרשייב. אולי הליום, אולי אדם, היא התקשתה לזהות. היא רק זוכרת שבאותו הערב הגזים ירון בכמויות, הזליף על עצמו יותר מדי, ובמקום להסתפק בניחוח עדין, סמלי, נכנס לחדרה כשהוא מדיף ריח חזק, מתוק. וזה מוזר, היא כובשת דמעות, ירון הוא לא אחד שמתגנדר, זה ממש לא באופי שלו. עד היום אני לא קולטת למה הוא שפך על עצמו בקבוק שלם של אפטרשייב באותו שישי בערב. אולי זאת היתה תאונה, היא אומרת, והמלה האחרונה מעבירה בה צמרמורת. אולי נשפך עליו בקבוק שלם לא בכוונה, מפני שהוא מיהר להתגלח ולהתלבש, כל כך מיהר למסיבה, לפגישה השבועית עם החבר'ה. והיא, מור לא מפסיקה להכות על חטא, קידמה אותו בפרצוף חמוץ. מה קרה שאלה. מה קרה הוא ענה לה בחיוך מלא אור. כמה אפטרשייב! היא נופפה בכף ידה מול אפה, צריך לפתוח חלון! עזבי את החלון הוא שיחק בצרור המפתחות,זה יעבור בעוד כמה דקות. כשנצא, הוסיף ופתאום קפא על מקומו, מבחין לראשונה בערימת הספרים והמחברות שעל שולחנה. אנחנו יוצאים, לא? שבוע אחרי אותו שישי בערב, כשמאחוריה שישה לילות ללא שינה, בוכה מור על ששוב החמיצה פניה והנידה בראשה לשלילה. למה לא? הוא נראה מופתע. אתה יודע טוב מאוד למה, היא התחממה. ביום ראשון יש לי מבחן שליש בהיסטוריה, יש לי טונות של חומר לחרוש, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לבוא למסיבה. את שוב מתחילה? גם ירון לא שמר על הבעה רגועה, מה אני בסך הכל מבקש ממך? שפעם בשבוע נצא לבלות עם כולם! ירון, היא הפנתה לו את גבה, אתה יודע טוב מאוד מה יקרה אם נצא הערב למסיבה. רק בחצות יתחילו לרקוד, ואני יחזור הביתה רק בשלוש לפנות בוקר, וככה תלך לי כול השבת. מחר אני לא אוכל לצאת מהמיטה לפני שתיים בצהריים, ולא יהיה כוח לשנן את התאריכים של מלחמת העולם השנייה. אני מבטיח לך שנחזור לפני חצות, הוא שלח אליה חיוך מתוק כמו האפטרשייב שלו, מנסה לרככה. אם תשני מחצות עד שמונה בבוקר, אפילו עד עשר עדיין יהיו לך מספיק שעות לדגירה. אני לא דוגרת, היא נעלבה. אני בסך הכול לומדת למבחן. כולם לומדים למבחן, הוא ירה חץ מורעל, ואף אחד לא לומד בשבת. אל תתחיל עם זה! היא זינקה מכיסאה. כבר אמרתי לך אלף פעם, שלא מזיז לי איך אחרים לומדים ואיזה ציונים הם כן או לא מוציאים. אני לא יכולה להרשות לעצמי להוריד לי ת'ממוצע! אבל את יכולה להרשות לעצמך לייבש את החבר שלך בשישי שבת! הוא צעק. נכון שאת זה את מרשה לעצמך בלי שום בעיה? ומה שהחל כוויכוח, התלקח למריבה. זאת לא הפעם הראשונה שהתכסחנו בגלל הלימודים שלי, מספרת מור, ובלי לעשות מחקר סטטיסטי אני חותמת לך, שתשעים אחוז מהזוגות רבים בגלל הציונים. תשעים אחוז? לא נסחפת? לא, פוסקת מור וגם מצרפת הסבר הגיוני: זאת תופעה אוניברסלית, אני חותמת לך שזאת תופעה שקיימת בכל העולם, בגלל שיש משהו אבסורדי בתוכנה שמריצה לנו ת'חיים. דווקא בגיל הנעורים, כשההורמונים עובדים הכי חזק, וכל כך בוער לנו לצאת ולפגוש ולהכיר, דורשים מאיתנו להתיישב על הטוסיק ולהתאמן בדגירה על הביצים. דווקא בגיל שבו פועלים בנו דחפים אדירים ללמוד את החיים, בא ממשרד החינוך, עם כל הלחץ של המורים וההורים, ומושך אותנו לאחור, וכופה עלינו ללמוד מהספרים, לנבור בעבר, לצלול לתוך חומר יבש, ששום תועלת מעשית לא תצמח ממנו בעתיד. מור מצהירה, שהיא לא הראשונה וגם לא האחרונה שמתלוננת על יחסי הכוחות הבלתי אפשריים שבין אהבה לתעודה. כשיש לך עשר באהבה יש לך אפס בתעודה. מה את חושבת שזה מקרי שכל החנונים והיורמים והזרובבלות, אלה שלא מעורים בחיי החברה ולא נוקפים אצבע לעבר המין השני, מתגאים בתעודות מבריקות, לתפארת העם המדינה? ובאותה הנשימה היא מעלה הצעה מעשית: שכל תלמיד או תלמידה הנמצאים בשלב ההתאהבות, שהוא שלב הכי משכר והכי מבלבל והכי נפלא, יקבלו מהמורים שלהם פסק זמן בין שבועיים-שלושה עד שיצליחו להתאפס, לחזור לעצמם ולמצוא את שביל הזהב שבין אהבה ובילויים לבין לימודים, או עד שאהבה ממבט ראשון תתגלה כאכזבה ממבט שני, ובתהליך ההתפכות הם יוכלו להסתער על כל החומר שהחמיצו, בימים בהם רחיפו ברקיע השביעי. הגזמת. אני לא יכולה שלא לחייך לשמע הרצינות שמהדהדת בקולה. וכשמור מוסיפה להרצות על חשיבות ההצעה אני מזכירה לה, שלא כולם חנונים ממדרגה ראשונה. שזוגות רבים מצליחים לשלב בין עולם הפלז'ר, שבו מעוגנת אהבתם. את צודקת, מודה מור, זה מוגזם להצהיר שהשילוב הוא לגמרי בלתי אפשרי. נכון יש זוגות שמסתדרים. כנראה שאנחנו, ירון ואני, היינו מקרה חריג. וכנראה שלא הצלחנו לעלות על הגשר, מפני שאנחנו כל כך שונים. על ההבדלים הגדולים שבין מור לירון סיפרו לי חברותיה הטובות, אותן חברות שיזמו את השידוך, כלומר המפגש, ביני לבינה. הן סיפרו לי שמור היא ראש גדול, אחת שמתעניינת ופועלת וחולמת על קריירה ומסוגלת להפוך עולמות כדי להגשים את שאיפתה ולעומתה ירון, שלא יהיה זה הוגן להדביק לו את הכינוי ראש סיכה, הוא טיפוס שלוקח את החיים בקלות, עם חיוך ענקי, ובמקום הראשון בסולם העדיפויות שלו עומדים בילויים, ובילויים ועוד פעם בילויים. זה נכון מאשרת מור, אני רצינית כזאת כבדה, והוא בדיוק ההיפך ממני. טיפוס שמח, עליז, תמיד מחובר לווקמן, שר, מזמזם, זורק בדיחות, מפגיז, מחפש איך להפיק את מקסימום ההנאה מכל דקה, מדקלם שאפילו הפרופסור הכי חכם חי רק פעם אחת, ושהחיים נורא קצרים, אז חבל לבזבז אותם על שטויות כמו לימודים. בשישית הוא עזב את התיכון. הספיק לו, היא מציינת עובדה יבשה. התיכון עם הלחץ והעומס ולוח המבחנים ורשימת השליליים... זה הגיע לו עד כאן, היא נוגעת בסנטרה. זה לא שהוא טיפש, או שיש לו איי.קיו בגובה דשא, או שהוא לא מסוגל ללמוד בקצב וברמה של כולם. תאמיני לי, שיש לו ראש על הכתפיים, ושיש לו נתונים טובים להצליח בלימודים, אולי לא להיות התלמיד הכי מצטיין בכיתה, אבל לפחות ליישר קו עם הממצוצע. אז מה קרה? היה לו קוצים בישבן, היא מושכת בכתפיה כאילו שזה לא ממש שייך לעניין, וההורים שלו לא היו מספיק חזקים, כדי להתייצב מולו והשאיר אותו במסגרת. אילו היתה לו אז חברה כמוני, אחת שמעריכה לימודים ומשננת באוזניו שבלי תעודת בגרות אין שום עתיד, אני מניחה שהוא לא היה אומר לתיכון שלום ולא להתראות. אני חושבת שהייתי מצליחה לרסן אותו, ושבזכותי הוא היה סוחב עד סוף השמינית. אבל אני פגשתי את ירון כשהוא כבר היה שנה וחצי פרפר חופשי, עובד באלף ואחת עבודות מזדמנות עד הגיוס, והג'וב העיקרי שלו זה ליהנות מהחיים. החיבור ביניהם הפתיע את מכריהם המשותפים. הוא נראה כמשיכה בין ניגודים. מור הכבדה וירון הקליל, מור המשקיענית וירון החפיפניק. הזוג המוזר. בהתחלה גם אנחנו הפתענו מההצלחה של הזוגיות שלנו. היא מאשרת. אמרנו שזאת ההוכחה לכוחה של אהבה, עובדה שהיא מצליחה לגשר על כל הפערים. אבל האופטימיות הזאת אפיינה אותנו רק בהתחלה, בשלב של ההתאהבות הנפלאה. אחרי חודשיים-שלושה, כשירדנו מהעננים, התחילו להופיע הבעיות והחיכוכים. והחיכוכים, היא מדגישה, התמקדו כולם סביב הלימודים שלה. ירון לא הבין למה אני חייבת להישאר בבית בערב שלפני מבחן, ולמה אני חייבת ללמוד גם בסופי שבוע, מור מושכת באפה. הוא האשים אותי בחוסר תשומת לב, בהזנחה. טען שהתשיעיות והעשיריות יותר חשובות לי ממנו וממה שהוא מרגיש. אמר שאני קרה וקשוחה. ושהוא מוכן לעשות הכל למעני ושאני מזלזלת בו, מואילה בטובי לצאת איתו רק כשנוח לי, רק כשאני לא יותר מידי עסוקה. פעמיים הם נפרדו על הרקע הזה. פרידה של יומיים שלושה. אפשר בכלל לקרוא לזה פרידה? רבנו, וצעקנו, והוא הלך, או שאני הלכתי, ויומיים שלושה לא התראינו, אפילו לא דיברנו ופתאום, בלי לתכנן, שוב היינו מחוברים, האחד בתוך השנייה. האהבה, כן, האהבה. לא יכולנו שלא להיות ביחד. היה קשה ביחד, אבל היה הרבה יותר קשה לחוד. וקיווינו שיהיה טוב. שהוא התרגל אלי, שאני אתרגל אליו, שנעבור את השבועות הקשים של העומס במבחנים ונצפה את עצמנו בחופשות. אלא שבאותו שישי בערב, כשירון הגיע אליה עם מכת אפטרשייב, הוא התנהג כמו אחד שכבר שכח את כל המריבות הקודמות, וגם שכח את המסקנות שגיבשו שניהם במהלך ההתפייסות, ובעיקר שכח את הבטחותיו להתחשב בלוח המבחנים שלה. וזה הרס אותי, מור מצמידה את ממחטת הנייר לזוויות עיניה, בניסיון נואש לעצור את הדמעות. חצי שעה לפני שירון הגיע לביתה, הוא צלצל אליה מהפלאפון שבמכונית של אביו, הודיע למור שהוא בדרך והיא אמרה לו יופי, נשתה קפה, אמא שלי אפתה עוגה. והמסיבה? הוא שאל אתה יודע שביום ראשון יש לי מבחן מחץ בהיסטוריה, היתה תשובתה. אולי בכל זאת? לך למסיבה, היא ענתה. אין שום סיבה שתשב אצלי בבית, בסלון, מול דודו טופז. לך למסיבה, תעשה חיים, תרקוד, רק אל תתחיל עם חתיכות, אה? ולמרות זאת הוא הגיע עם חיוך גדול, כאלו זה מובן מאליו שאני קמה מהספרים ומהמחברות ויוצאת לרקוד, כאלו שהוא שכח מהכל, מספרת מור. והתפוצצתי עליו. בינינו, איך לא להתפוצץ ? כשהוא הזהיר אותי שזאת הפעם האחרונה שהוא מזמין אותי למסיבה, פתחתי את הדלת וצעקתי עליו שיילך. אז הוא הלך. והיא נשארה בחדר שלה, שענני אפטרשייב מתוק הוסיפו לרחף בו, בוכה מעל הספר, המכיל תאריכים חשובים ממלחמת העולם השנייה. אני לא זוכרת כמה זמן ישבתי ככה. אולי חצי שעה, אולי שעה. אמא שלי נכנסה לחדר, היא מתארת, הביאה לי קפה ועוגה, ליטפה לי את השיער ואמרה לי שאני מגזימה. שאני יותר מדי משקיענית. שלא יהיה לי כוח נפשי לעמוד בעומס הבחינות, אם לא אצא מדי פעם כדי לנקות את הראש. שדווקא תלמידה מצטיינת כמוני יכולה לפשל קצת באחד המבחנים, בלי שיקרה שום אסון. היא אמרה שירון לא צודק עד הסוף, ושהיא לא שמחה שהוא הפסיק ללמוד, אבל עת לעבוד ועת לבלות. ובעוד אנחנו גולשות לשיחת נפש של שתי נשים, מצלצל הטלפון על השולחן שלי ו... זה היה ירון. מהפלאפון שבמכונית. אתה לא במסיבה? היא שאלה. איזה מסיבה בראש שלך? איך אני יכול ליהנות בלעדייך? הייתה התשובה. ירון אני רוצה להגיד לך משהו, מור שלחה חיוך מבויש לעבר אמה, רומזת לה שתצא מהחדר. סליחה, הוא הקדים אותה. אני באמת מבקש סליחה. את רוצה ללמוד וזכותך ללמוד. את ילדה טובה. ירון, אני לא רוצה שתבקש סליחה, היא התפתלה. מה? הוא שאל. אולי חשד שאינו שומע אותה בגלל שקו הטלפון משובש. ירון, אני לא רוצה שתבקש סליחה, חזרה מור. אתה לא צריך לבקש סליחה בגלל שגם אני אשמה. אפילו אמא שלי אומרת שעת לעבוד ועת לבלות, היא נופפה לשלום לעבר אמה, שיצאה. טוב, תמיד אמרתי שאמא שלך היא אשה חכמה. ירון, במקום לבזבז את הזמן על סליחות ועל שיחות, אתה מוכן לחזור? היא שאלה. איפה אתה בכלל? על הכביש, הוא ענה. מאז שיצאתי ממך אני קורע את הכביש, נוסע בלי לדעת לאן. אז תסתובב ובוא לכאן, היא ביקשה. את רצינית? כן! היא הרימה את קולה, כמה זמן ייקח לך להגיע לכאן? אני כבר מסתובב! הוא צעק, והיא צחקה, ונדמה היה לה שהיא כבר נושמת אותו ואת האפטרשייב המתקתק, ובעודה ניגשת לארון הבגדים, עם הטלפון האלחוטי ביד, בקע מתוך השפורפרת רעש מחריש אוזניים, שהיא לא תשכח לעולם. רעש מתכת הנמחצת במתכת, ומתרסקת ונמעכת. ירון, כך משערים חוקרי המשטרה, עשה פניית פרסה כדי לשוב על עקבותיו, ונכנס במכונית שבאה ממולו במהירות גבוהה, והתהפך, ואיבד את ההכרה, ואת צפירות האמבולנסים שמעה מור בתוך שפורפרת הטלפון הקרה. שבוע עבר מאז התאונה. ירון עדיין מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ, עדיין מחוסר הכרה. כבר שבוע שמור נעדרת מבית הספר, יושבת ליד מיטתו מבוקר ועד ערב, מתייסרת ברגשות אשמה. מאמה היא ביקשה שלא תפתח את חלון חדרה כדי לאוורר אותו. נדמה לה שריח האפטרשייב עדיין עומד בין כתליו. וזו המזכרת היחידה שלה מירון. זה כל מה שנשאר. את מריחה משהו? היא שואלת. בצער רב אני משיבה בשלילה. אני מריחה, היא שוב מושכת באפה. אני מרגישה שהריח של ירון עדיין כאן. ואני בטוחה שכל עוד אני מריחה את האפטרשייב שלו כאן, יש לו סיכוי לצאת מזה, להתאושש... או לפחות לחזור להכרה.