להזדהות עם הים

אני יושבת בים וחושבת עליך, חושבת על אותם רגעים שהיו ויתכן שלא יהיו עוד לעולם.


אני בטוחה שאת אותם רגעים אתה כבר לא זוכר, ויודעת שעליי אתה בטח לא חושב יותר.


אני מסתכלת בים, וכמו שהגלים נשברים על הסלעים ככה הלב שלי נשבר לרסיסים.


אני יושבת לי שעות ובונה ארמונות, כן הם אותם ארמונות שאתה הבטחת שבהם נוכל לנצח לחיות.


מתחיל לרדת גשם וככל שהגשם מתחזק ככה אני בוכה יותר ויותר.


למה, אני בכלל לא יודעת,


למה זה קורה לי?


אני רוצה אותך, אני קוראת לך ואתה לא עונה לי.


אני זוכרת שהיינו באים לכאן פעם והיינו רק שנינו לבד, שנינו ביחד.


אני רוצה שתבוא, תשב לידי ותחבק אותי כמו פעם.


אבל כל זה היה מזמן, עכשיו אני לבד ואני מתה מפחד.


אבל אני מחזירה את עצמי למציאות ובמבינה שזה לא יקרה לעולם, הרוח שמעיפה לי את השיער צורחת, כאילו צורחת לאלוהים.


יש שם בלב הים מקום שאליו אף אחד לא יכול להגיע, גם אצלי היה המקום הזה, עד שאתה הגעת והצלחת לחדור אליו.


אני בטוחה שאף אחד לא יוכל לחדור לשם כמוך ולהרוס את הכל, דבר כזה רק אתה מסוגל לעשות, רק אתה יכול.