אתה

אתה מכסה אותי בשמיכה ומשפשף לי את הגב- שלא יהיה לי קר, ואני נזכרת איך כשהיה לי קר איתו במיטה- הוא הציע שאני אשן על הספה. לא עברתי כי לא הייתה שם שמיכה.


אתה כועס שאני לא לוקחת סירופ, קשה לך לראות אותי חולה. הוא היה מתרחק עד שהייתי לגמרי מבריאה- הוא פחד להידבק.


 


אני נמצאת בתוך החיבוקים החמים שלך והליטופים המרפאים... "אני לא רוצה ללכת".. אתה אומר בייאוש ואוסף אותי אליך פנימה. בעדינות בעדינות.. כאילו שאני צעיף קטיפה. בבוקר, אתה עדיין מחזיק אותי צמוד..  הוא היה אוהב לנוח אחרֵי- הוא לא סבל שאני נוגעת בו אז.. לא סבל... הייתי נשארת ערה ומביטה בו..


 


אתה מדבר על חתונה וילדים וכל הזמן אומר לי שאתה אוהב אותי. ולא משנה בכלל מה שאני עושה ומה שאני אומרת. תמיד דואג לעודד, להיות היחיד שמבקש סליחה, סליחה על כלום...


איתו הלכתי על ביצים. לא משנה מה הייתי עושה- הוא לא ראה ולא שמע. הוא נזכר בי כשרצה קצת לצאת מהשגרה.


אתה אתה..עם החיוכים הביישניים האלה שלך, עם השטויות שאתה לפעמים מדבר, עם העינים האדומות האלה שלך והאף העקום, אתה עם הלב הגדול הזה - הענק הזה- אתה שמרגיש כמה אני כואבת בגוף ובנפש- אף אחד לא הרגיש אותי כך מעולם. רק אתה. אף אחד לא יודע- אתה קורא את מחשבותיי תמיד. תמיד..


אתה והלב הענק שלך...אתה...אתה....


 


הלוואי שאני אוכל להגיד לך שאני אוהבת אותך. הלוואי שאני אוכל לאהוב אותך- כמו שאתה אוהב אותי, כמו שאתה ראוי שיאהבו אותך.


 


אם אני אתאהב בך אני אהיה הכי מאושרת בעולם כי..


כי אין כמוך...


 


שולחת לך נשיקה ענקית נצחית, בשביל כל הפעמים שנזהרת....


 


אוהבת אותך..