«::*°אולי הגורל יתהפך שוב :( °*::»/«::*סילבסטר החתול°*::»

עדיין מחכה לך, אולי הגורל יתהפך שוב,

אולי תעמדי בדלת והחיוך על פניי ישוב,

וכמו פעם תגידי בקול שלך הכל כך מופלא,

"אפשר לקבל קצת יחס?", ברור! איזו שאלה?



אני אתן את כולי, פשוט את כל כולי,

הכל בשבילך אהובה, יקרה שלי.

אני כל כך מתגעגע אלייך, יותר מידי,

כבר חשבתי שהצלחתי לקום על רגליי.



לראות קצת הלאה, אבל העתיד בלעדייך ריק,

אין בו עלילה, לא תוכן, הכל כבר מתפרק,

שומע שוב ושוב את השירים שלנו ושוב בוכה,

ולדמעות אין סוף ובהן אני שוחה.



שעה ועוד שעה, יום ועוד יום והכאב מתגבר,

אני יכול להריח אותך לצידי, ואפילו יותר,

להרגיש אותך שוכבת לצידי במיטה ומחבקת,

מחייכת את החיוך שהיה שמור רק לשנינו ושותקת.



אני לא יכול יותר, אני מרגיש שאני עומד להשתגע,

הלוואי ולא הייתי יותר, אין בי עוד כוח לחיים אני יודע,

את החיים שלי ופשוט לא הבנתי את זה, אך עכשיו מאוחר,

מה יהיה? לא יודע, הלב שלי פשוט מחורר.



ברקע מתנגן השיר שלנו וקורע מליבי חתיכה, חתיכה,

את כבר לא איתי, ומנסה להיות חזק בשבילך נסיכה,

אבל כמו בכל ממלכה, כשהמלך נופל, הממלכה מתפרקת,

ולי אין את הכוחות להיות במקומך, הנשמה כבר זועקת.



כשאמרתי פעם בשעת כעס שבא לי למות,

את כעסת שככה אני מוותר על החיים והמציאות,

אמרת שאת לא מוכנה לשמוע אותי מדבר כך,

אז למה רק לך מותר? למה רק לך?



למה הלכת ממני? אם רק היית חוזרת הייתי מוכן לשנות הכל,

מוכן להיות מה שתבקשי, רק שתהיי איתי שוב עם הלב הגדול,

כשבאתי אלייך, בפעם ההיא, לבד, רציתי לומר כל כך הרבה דברים,

ישבתי שם "לידך" והמילים סירבו לצאת מפי, הלב נסדק לשברים.



המילים מליבי זעקו אלייך אך את המשכת לשתוק,

הלב שבי היה משותק, הוא היה פשוט בשוק,

האחיות הקטנות שלך כתבו על החול בים:

"אנחנו מתגעגעות אלייך נורא", הלב שלי נעלם.



כל כך הבנתי אותן, איך אותן לא ניחמתי?

רק בכיתי ובכיתי ואת עיניי אני עצמתי,

ואז הן באו וחיבקו אותי מול הגלים בים,

כאילו רצו להגיע אלייך דרכי, אך רק עמדתי שם.



אני יודע שאני צריך להיות חזק בשבילן אבל המציאות אכזרית,

אין לי כוח להתמודד, רוצה לישון ולא לקום יותר מהכרית,

רוצה שאלוהים שלך, זה שלקח לי אותך, שייקח גם אותי,

שיביא אותי אלייך, כי בלעדיך כואב לי בנשמתי.



אני מתחנן אלייך שתבואי לי פעם אחת בחלום,

שתגידי לי שהכל בסדר ושאת מאושרת היום,

שאת סולחת אבל את לא באה אליי נשמה,

הידיעה שאת לא סולחת, את הכאב פשוט מעצימה.



אני לא מוצא את עצמי, היום הזה רע במיוחד,

מחקו לנו את כל ההודעות מהפלאפון, הכל נכחד,

כל ההודעות ששמרתי, כל הזכרונות מהתקופה האחרונה,

כל מילות האהבה שכתבת לי בשעת לילה מאוחרת במשך השנה.



הכל איננו, אני יודע שיש לי המון מכתבים שהתכתבנו,

שיש לי ערימות של זכרונות אבל לזה היה לי יחס אחר כי התאהבנו,

אני מרגיש שהקרקע מתחתיי נשמטת ואין לי במה להיאחז,

אין לי כוח להיות כלום, אין לי כוח להיות, הלב מתבזבז.



האחיות שלך כנראה מרגישות בכך כי גם הן לא מבקשות את קירבתי,

כאילו הן מבינות שאין לי יותר מה להציע להן מתוך נשמתי,

אני מרגיש שתכף אני מתפוצץ, משתגע ורוצה לצרוח,

לצרוח לאלוהים שלך שיראה מה עשה לי, לקח לי ת'כוח.



שיראה את המשפחה שלך, כמה סבל רב יש,

מליבי שוב פעם סליחה ממך אני מבקש,

יפה שלי, אני לא יכול יותר, כל כך רוצה אלייך,

משתגע מגעגועים ואין לי נחמה כאן בלעדייך.



רוצה לבוא ולא לתת לך יותר ללכת,

להגיד לך שלתוך ליבי את תמיד שייכת,

רק בקשה: אם לא יכלתי לחיות לצידך,

אז לפחות שיתנו לי למות כאן לידך.



אל תשנאי אותי על זה שאני חלש אלייך,

אני חייב אותך, להיות שוב בתוך חייך,

מקווה שתשמעי מאלוהים על המכתב,

ותגידי לי אם סלחת לי ואיך אצלך עכשיו?