ההתעלמות שלך מושכת אותן.. גם אותי..

היום אני כבר לא מכירה אותך והאמת היא שזה כבר לא חשוב, הכרתי אותך בגלל "חברה".
עכשיו היא חברה אבל פעם היתי קוראת לה "נותנת".

החברה היתה זו שסידרה לי את העבודה אצלו בקפה. קפה מוכר והרבה נחשבים נהגו לשבת
אצלו. פעם היתי חושבת שהוא מושלם, חסון, עיניים ירוקות, חיוך ומבט. מבט שנגע.. כל
בחורה שעברה היה מביט בה, אם היתה יפה היה מביט בה תחילה ואחר כך כשעברה ממש לידו,
התעלם וזה משך אותן. גם אותי

ביום שהתחלתי לעבוד אצלו, שכבתי איתו, רציתי לשחק בו והוא זה ששיחק בי ומשחק עד
היום. תחילה היו הולכות שמועות בקניון שאנחנו חברים. פעם היתי רוצה שזה יהיה נכון,
היום אני יודעת שזה לא היה מצליח, הוא בחיים לא יאהב. הוא היה מספר לי על הבחורות
האחרות שהיו לו ואני היתי מקנאה אבל באותו הזמן מתגרה. מנקודת המבט שלי של היום
ברורים לי הרבה דברים. גם אני הפכתי ל"נותנת" לפי ההגדרות שלי של מי שהיתי פעם אבל
הבנתי שאף אחד לא צריך לדעת מה אני עושה- דברים אישיים שלי, הרפתקאות שלי אולי
טעויות ואולי אפילו דברים שאני מצטערת עליהם אבל ממש לא מתחרטת.

הרפתקאות, דברים שאני בעצם חיה הרבה, החיים הם הרפתקאה אחת גדולה. אני לא שותה, לא
מעשנת, אוהבת פינוקים, קניות, בגדים וכסף שעף לי. טעויות.. הטעות היחידה בחיי היא
האהבה, מתאהבת כל כך מהר וכל כך משקיעה בך. מצטערת.. אולי רק שנתתי את עצמי כל כך
מהר וגם שעכשיו נותנת כל כך הרבה. לאט לאט התדמית שלך שבניתי בעיני התנפצה אבל
עדיין אני יושנת בחולצה שנתת לי, ירוקה, הצבע שאני הכי אוהבת ואתה ידעת. כשהבאת לי
את החולצה הרגשתי כל כך מיוחדת ועד עכשיו אני רוצה להאמין שמתישהו, פעם, אולי אפילו
בהתחלה ואפילו לרגע היתי מיוחדת. איזה טעם היה לסוכריה שקנית לי.. טעם שנחרט בי
עמוק.. מי היה מאמין, שאתה, תלך לקנות את הסיגריות שלך ובמקום תקנה סוכריות ילדים.
קשוח אתה אבל גיליתי שעמוק בתוכך אתה מתוק יותר מן הסוכריה. החלונות היו אדים,
רכבת, ירוק, הרבה ירוק מסביב, גם הסוכריה ירוקה.. כמה צחקנו אותה פעם. והסדינים,
סדינים אדומים מסאטן, קנאי שכמוך.. בטח כבר הבנת על מה אני מדברת. קינאת אז. עד כמה
אתה מניאק וזה מה שמושך אותי. מושך יותר מדי. אפילו שתקריח, אפילו שתשמין וגם אם
תהיה עם אחרת, עם אלף, הלב נמשך אחריך בלי לרצות, טיפשה. לימדת אותי כל כך הרבה אבל
לא לימדת אותי לחיות בלעדיך. זה בסדר. אני לומדת לבד, דואגת לך בכוונה טובה, יודעת
כי אתה אוהב את הבן שלך ורוצה שתהיה קרוב אליו. עיניך אמרו לי כמה אוהב אותו,
עיניים לא משקרות, ואני אותך.

טעם הנשיקה שלך כבר איננו אבל התחושה בחיים לא תישכח.







חמש ימים אחרי שרבנו כתבתי את זה.. פגעת בי כשגילית שאני אוהבת אותך... אחרי חודש
נסעת לחופשה בתאילנד וכשחזרת כל הזמן נסעת לבלות באילת... שיחקתי אותה סנובית
והתחלת להתייחס אלי טוב... ויום אחד נשברת וקראת לי.. חשבת שאני כבר לא מתגעגעת..
ואמרתי לך שאני כן.. ומאז אנחנו ממשיכים להתראות ואתה מתקשר.. ועדיין קורא לי הילדה
שלך.. אני יודעת שאתה לא אוהב אותי אבל אני כל כך אוהבת.. המוח מבין שצריך לגמור עם
הסיפור אבל לך תסביר את זה ללב.





גם כשאני חושבת שהכל ניגמר איתך אי אפשר לדעת אף פעם!