אהבה בעיניים

הנה, שוב זה קרה, שוב הוא הסתכל לי ישר בעיניים, ושוב ליבי נשבר.

הוא תמיד מסתכל עליי ככה, אבל עדיין לא הצלחתי לפענח את משמעות מבטו. כבר הרבה זמן
שאני ועידו מכירים, משום מה תמיד אנחנו רבים ואף פעם הוא לא מוכן להקשיב לי, הוא
תמיד חושב שהוא צודק ושהוא יודע הכל, זה מאוד מעצבן אותי, אבל אני לא אומרת לו
כלום, כי אני אוהבת אותו ואני לא רוצה שנפסיק את הקשר שלנו, אם בכלל אפשר לקרוא לזה
ככה, אני לא מבינה איך אפשר לנהל קשר עם בנאדם שלא מסוגל להקשיב, שחי בתוך הבועה של
עצמו וחוץ ממנו הוא לא רואה עוד כלום.

עידו לא יודע שאני אוהבת אותו, ונראה לי שגם עדיף שהוא לא יידע, ברגע שאני אומר לו
הוא בטוח יתעלם, או שהוא יאמר שלא אכפת לו, כן, ככה הוא, אין לו יותר מידיי רגשות,
אבל לי לא אכפת, אני רוצה שהוא יידע ולא אכפת לי מה יקרה אחרי שאני אספר לו, מצידי
שיתהפך העולם, אבל אני מתכוונת לספר לו את זה, אולי מחר, אולי בעוד שבוע ואפילו
אולי בעוד שלושה חודשים!

אני מאוד אוהבת את עידו ואני רוצה שכל העולם ישמע, אני לא אוהבת לשמור דברים בסוד,
אבל יש בעיה, חברה שלי, לימור, גם אוהבת אותו, היא לא מודה בזה אבל אני יודעת, בכל
פעם שמדברים עליו ובכל פעם שהיא רואה אותו רואים את ניצוץ האהבה בעיניה. אני מכירה
את הניצוץ הזה, לפעמים אני רואה אותו בעיניים של עידו כשהוא מסתכל עליי.

כל הסיפור הזה עם עידו התחיל לפני שנה, כשעליתי לחטיבה והכרתי הרבה ילדים חדשים
הכרתי גם אותו. עידו גדול ממני בשנה, אבל לא שמים לב לזה, לפעמים הוא מתנהג ממש כמו
ילד קטן. בהתחלה לא ממש אהבתי אותו, בכלל לא ממש שמתי לב אליו אבל פתאום שמתי לב
שהוא לא עוד סתם מישהו, לא עוד סתם ילד שלומד איתי בבית ספר. בהתחלה חשבתי שסתם
נדלקתי עליו בגלל שהוא היה הילד הכי יפה בבית ספר, אבל כשלא הצלחתי להוציא אותו
מהראש הבנתי שזאת לא סתם הידלקות ושאני אוהבת אותו באמת. בדיוק כשהחלטתי שעידו הוא
הילד שאני רוצה, הילד שאני אוהבת ושאותו אני מתכוונת לכבוש, התגלה שחברתי לימור
אוהבת אותו גם, ואיכשהו היא שמעה על זה שגם אני אוהבת אותו. לא רציתי לריב עם
לימור, כי היא הייתה חברה שלי ממזמן, אבל הרגשתי שאני לא יכולה לוותר על עידו. לא
ממש התחשבתי בלימור אבל לא ידעתי שזה יתנקם בי בשלב מאוחר יותר. יום אחד כשאני
ועידו רבנו בגלל איזו שטות קטנה לימור ניצלה את זה אמרה לו כל מיני דברים מגעילים
עלי, שאפילו לא היו נכונים ובגלל שבאותו זמן עידו היה כל כך עצבני עלי אז הוא האמין
לה. מאז כל הקשר בינינו נהרס, זה כבר לא היה כמו פעם, הוא כבר לא סיפר לי כלום וגם
לא ממש אהב להקשיב לי. לימור שכביכול הייתה אמורה לנצל את המצב ולנסות לכבוש אותו
לא עשתה כלום, כל כך התעצבנתי עליה, אני לא מבינה אותה, למה לה להרחיק אותי מעידו
אם אחר כך היא לא עושה עם זה כלום? בכל אופן לא ממש התעמקתי בלחשוב על זה, הייתי
עסוקה בלחשוב על איך אני מתכוונת לכבוש את עידו. עד סוף השנה אני ועידו כבר הפסקנו
לדבר, והוא כבר לא ממש התייחס אליי, אבל אני לא שחכתי אותו, אני לא הפסקתי לחלום
עליו ולקוות שיום אחד אני עוד אצליח לכבוש אותו.



כל החופש הגדול לא הפסקתי לחשוב עליו, כמעט הכל לילה חלמתי עליו, ובלילה האחרון
שלפני תחילת שנת הלימודים לא הצלחתי להירדם, כל הזמן חשבתי עליו ומה יקרה מחר,
הייתי בטוחה שהוא כבר ישכח אותי לגמרי ואפילו לא ישים לב אלי.

בבוקר קמתי כל כך עייפה בגלל שלא הצלחתי לישון כל הלילה, אבל כל העיפות הזאת נעלמה
כשעיקלתי את זה שאני הולכת לראות את עידו שוב, שאני הולכת לפגוש אותו שוב אחרי
חודשיים שלמים שלא ראיתי אותו. ברגע שהגעתי כבר ראיתי אותו בבית ספר, הייתי בטוחה
שהוא בכלל לא ישים לב שאני שם אבל הוא שם לב, הוא הסתכל עלי עם העיניים החומות
והיפות שלו, ובתוך עיניו יכולתי לראות את הניצוץ הזה, את אותו הניצוץ שמסמל אהבה.
לא האמנתי שזה מה שיקרה, הרגשתי שאני עומדת להתעלף אבל החזקתי את עצמי, לא יכולתי
לוותר על השניות האלה, אותן שניות שפשוט עמדנו והבטנו אחד על השני. ומאז ככה זה
המשיך, הוא היה מסתכל עליי עם העיניים שלו, פשוט מסתכל ולא אומר מילה, הייתי נותנת
הכל כדי לשמוע אותו אומר לי "אני אוהב אותך" אבל כנראה שבינתיים אני רק אוכל לראות
את האהבה הזו מנצנצת בעיניו.

כל כך רציתי לחזור ולדבר עם עידו, לדבר איתו כמו פעם, שהוא יספר לי את הסודות שלו
ואני אספר לו את שלי, כמו פעם, שהיינו מחליפים חוויות. ניסיתי לדבר איתו ולהבהיר את
העניינים כדי ששוב נוכל לחזור ולהיות בקשר, אבל הוא לא היה מוכן להקשיב, הוא לא היה
מוכן לחזור ולדבר, הוא היה כל כך עסוק בלהטיח בפניי את כל מה שמפריע לו בי, כך שלא
היה לו זמן להקשיב לי. זה היה מאכזב, מאוד מאכזב, במיוחד אחרי שהייתי כל כך בטוחה
באהבה שלו כלפיי, אותה אהבה שראיתי בעיניו, אבל לא התייאשתי, הבטחתי לעצמי שאני
אכבוש אותו ואני לא מתכוונת לוותר.

אז המשכנו ככה, מידיי פעם הוא היה מסתכל לי בעיניים, לפעמים ראיתי את הניצוץ בעיניו
ולפעמים לו, זה מאוד בלבל אותי, לא יודעת אם הוא אוהב אותי, אם הוא שונא אותי, כבר
לא הבנתי כלום.

אחרי תקופה ארוכה ששוב כבר נמאס לי רק להסתכל עליו ולהעביר מסרים דרך העיניים,
הימרתי על כל הקלפים שלי והלכתי וסיפרתי לו שאני אוהבת אותו, הוא אומנם לא ממש הגיב
על זה, אבל זה עשה לו משהו, אני יודעת, אני הרגשתי. לא ציפיתי ממנו לכלום, ידעתי
שגם אם הוא אוהב אותי הוא לא יודה בזה, הוא לא אחד שמודה ברגשות שלו, אבל בשלב הזה
כבר היה נדמה לי שבכלל אין לו רגשות.

לפעמים אני ממש לא מבינה את עידו, אם כל כך לא אכפת לו ממני אז למה הוא ממשיך
להסתכל עלי כך? למה בכל פעם שאני מבטיה אל תוך עיניו אני רואה את ניצוץ האהבה זוהר
בעיניו?

הרבה אנשים אמרו לי שעידו אוהב אותי אבל פשוט לא יודע איך להגיד לי את זה. אני לא
ידעתי אם להאמין או לא, כי הוא בלבל אותי כל כך, אף פעם שוב דבר לא בטוח לגביו, אני
כבר כמעט ולא יודעת עליו כלום, לא פלא שכל יום אני צריכה לחשוב מחדש אם אני באמת
אוהבת אותו.

בשלב הזה כבר הייתי כמעט בטוחה שלימור לא אוהבת אותו יותר, ואם כן אז היא מסתירה את
זה טוב מאוד, בכל אופן, לי כבר לא אכפת, אחרי שהיא סכסכה בנינו החלטתי שכבר לא אכפת
לי ממנה ושאני לא צריכה להתחשב ברגשות שלה, בדיוק כמו שהיא לא התחשבה בשלי.

הרעיון הזה כבר לא כל כך תקף, אחרי כמעט שנה שניסתי לדבר עם עידו ולחזור להיות איתו
בקשר, ואחרי כמעט חצי שנה שהוא סירב לי שוב ושוב כבר התייאשתי, החלטתי לשכוח אותו
ולהפסיק לחשוב עליו, הפעם לתמיד!

זהו, היום זה היום האחרון בשנה ובשנה הבאה עידו יעלה לתיכון ואני אשאר עוד שנה
בחטיבה. אני עדיין לא בטוחה שהצלחתי לשכוח אותו ממש, אבל הוא פגע בי כל כך הרבה
ואני כבר לא רוצה לשוב ולהיפגע ממנו, אני לא רוצה לאהוב אותו יותר.

לפני חמש דקות צלצל הפעמון שסימל את סוף היום, סוף האחרון שבו אני אראה את עידו,
ביציאה מהבית ספר ראיתי את עידו, אבל תכננתי להתעלם ממנו כאשר אעבור לידו, זה לא
הצליח, עידו ביקש שאבוא רגע כי הוא רוצה לדבר איתי, לא היו לי הרבה ברירות, אז
באתי, באתי והקשבתי למה שהיה לו לומר לי, והוא אמר לי את אותן שלוש המילים שכבר
שנתיים חיכיתי לשמוע ממנו, כן הוא אמר לי "אני אוהב אותך", ושאל אם אני רוצה לצאת
איתו, אני סירבתי, אחרי כל מה שהיה בינינו, כל המריבות, כל השקרים וכל האי הבנות
אני לא חושבת שאני אוכל לנהל איתו מערכת יחסים, במיוחד אחרי שנפגעתי ממנו כל כך
הרבה.

הנה, אמא באה לאסוף אותי, הסתובבתי והלכתי, כשהייתי בתוך המכונית ראיתי את עידו
מסתכל עליי, הוא הסתכל עלי ובעיניו יכולתי לראות את הניצוץ הזה, הניצוץ שכל כך הרבה
פעמים אמר לי "אני אוהב אותך", הניצוץ שזהר בתוך עיניו, אבל הפעם הניצוץ לא זהר,
הוא הבריק, זה היה בגלל הדמעה שזלגה מתוך עיניו...