מחכה בקוצר רוח ללוחם ש(עדיין)לא שלי

בחופשת חנוכה היה לי נורא משעמם. אולי אתם מכירים את זה, כשכל היום בבית ומתנחלים באייסיקיו בכל שעות היממה. אז ככה הייתי. החלטתי - אני אעשה חיפוש עבור היישוב שלי, פרדס חנה כרכור, ואמצא אנשים מוכרים שאפשר לשוחח איתם. כל האנשים המוכרים - הם כבר היו ברשימה שלי, אז אמרתי לעצמי: 'עשי אן-דן-דינו ובחרי אייסיקיו מסויים'. כך הכרתי אותו.


"מי את? מה את רוצה", אמר לי, ואני גיחכתי לעצמי ושלחתי לו: "תרגע, אני לא אהיה הסטוקרית שלך!". משם הוא נרגע ואפילו הראה סימני הנאה, תוך כדי השיחה. לבסוף תמיד מגיעים לשאלה הגורלית, אתם יודעים: יש לך תמונה? הוא השתמש בה ואני שלחתי לו, והוא הראה סימני התפעלות. "ולך?", הקלדתי, "יש לך תמונה?". מכאן - לא הייתה דרך חזרה. הוא שלח לי ואני בוהה במסך כמו מטורפת, חושבת לעצמי, 'מה זה?', ומיהרתי לענות: 'קרוב לוודאי היצור הכי יפה על פני האדמה... והוא גר ביישוב שלי!'. תקראו לזה משיכה מינית. האמת היא, שקרוב לוודאי שזה מה שזה. אם תרשו לי להיות בוטה- הוא היה מ-טמ-טם! הייתי חייבת לנסות את מזלי. היה אסור לי להרוס את זה.


כן, הוא ביקש מספר טלפון - אבל לא ממש יצא לו להשתמש בזה. יום אחרי שנתתי לו אותו, הוא יצא לחודש מילואים. בכל פעם שהייתי מתקשרת, המשיבון היה עונה. וגם כששלחתי הודעה, היה עונה אחרי המון זמן. אלו הם חייהם של יוצאי הקרבי.


עכשיו, שלושה שבועות לאחר מכן, אני לא מפסיקה לחשוב עליו. עוד שבוע הוא אמור לחזור! הפעם האחרונה ששלחתי לו הודעה הייתה לפני שבועיים, והחלטתי- זהו זה! לא אשלח לו יותר. אם ירצה, ייצור עמי קשר לאחר שיחזור וכבר לא יהיה לו תירוץ המילואים השמיש. ומזה אני הכי מפחדת: מה אם הוא מתחרט על זה שביקש את המספר טלפון שלי? מה אם הוא לא מתכוון להתקשר? והכי גרוע - מה אם לא יזכור אותי בכלל?


ככל שעת חזרתו מתקרבת, ככה אני יותר מתוחה. אני נורא רוצה אותו, רוצה הזדמנות להכיר אותו, שהוא יכיר אותי. אם זה יקרה או לא - רק אלוהים יחליט. אם זהו גורלנו, זה יקרה. בינתיים, יש לי שבוע שימורים לעבור.


אחלו לי בהצלחה!


                                                                                    ר. מפרדס חנה כרכור, המאוהבת.