הברווזון המכוער חלק ו=)

לא הרגשתי ששחר בא, מפרק ה': בזמן שאני מהרהרת בו ולאט לאט שוקעת
בעצמי, לא הרגשתי שמתקרבים אלי, כן שחר ,הוא עמד מולי וחייך,=)

"אגם??"

התעוררתי פתאום מהכל כמו בועה שמתנפצת לך...

"כן" חייכתי חיוך ביישני, כאילו הוא יודע על מה חשבתי ממש שנייה לפני.

"אני.. אממ"



"מה?" שאלתי. אבל אז הוא פתאום התחיל לגמגם ואמר "לא משנה.. באמת" והלך.. השאיר
אותי מלאה במחשבות,אולי אמרתי משהו לא בסדר? מקווה שזאת התחלה של אני אוה.. אבל אז
מתחרטת וחושבת שכבר הגיע הזמן לחזור הביתה..



לקחנו מונית חמישה בנות ונסענו.. הפלאפון צילצל אבל הרגשתי רגועה .. ליד כל הבנות,
הרגשתי פתאום שלא משנה מה יקרה , יש מי שיהיה איתי עכשיו, בכלל הכל נראה פחות
מפחיד.



עניתי.. "אגם?" קול של גבר נשמע מהצד השני.

התחילו הגניחות, עכשיו נבהלתי כי הוא גם ידע את השםשלי, אז זה לא טעות במספר..

הרגשתי אותו נושף לי באוזן כאילו מרטיב אותה עם אדי פיו המגעילים, עברה בי צמרמורת,
ניתקתי.. ושתקתי. לא עניתי לשאלות של חברותיי ולא דיברתי פשוט ישבתי והייתי בשוק..
{כה קורה..}



חזרתי הביתה סחוטה, מתעלמת משיחת הטלפון זרקתי עלי טרנינג ונכנסתי למיטה.



עבר משהו כמו שבוע, שבמהלכו שחר לא דיבר אלי בכלל רק הסתכל וכל פעם שניסיתי ליזום
שיחה זה לא הצליח הוא הסתכל ורק חייך ומידי פעם תקע איזו מילה.הגעתי למסקנה שהכל
היה דימיון שלי, עכשיו בדיעבד אני מבינה את המבט שהיה לו.



אחרי השבוע שלמען האמת כמה שניסיתי להסתיר, ישב לי משהו בפנים, מן הר געש שעומד
להתפרץ, הרגשתי את הלבה שבי בוערת, מוכנה לפרוץ בכל רגע נתון, כל פעם שראיתי אותו
רציתי לבכות. ידעתי שהוא ניגן לי על איזה מיתר בלב ועכשיו כבר היה קשה לי להתעלם
מהעובדה הזאת, שאולי הוא באמת האחד.



אחרי השבוע {כה, לא כל יום קורים דברים..חח} הגיע יום שישי , אני יוצאת מהכיתה
אומרת שלום ומתה לטוס הביתה, שחר עוצר אותי ושואל:

"בא לך לבוא אלי מחר?"

" למה" הייתי קרירה.. התסכול של השבוע התחיל לצאת.

" סתם יש לי כמה דברים להגיד לך"

"טוב" חייכתי.

קבענו זמן ושעה ולמחרת, מסע החיפוש אחרי הבגדים החל וכמו מטורפת.. שעה עד שבחרתי
משהו.. אוף..חח



יצאתי אל שחר מאופרת כראוי..

אמא איחלה לי הצלחה אבא הזהיר אותי בהזהרות.. שאני לא אזכיר כדי לא לעשות לעצמי
בושות...



עמדתי ליד הדלת והרגשתי את ההרגשה המוכרת הזאת של הייתי פה והלוואי שעוד מעט יקרה
מה שקרה בפעם שעברה , רגעי הביחד שלנו.

הוא פתח, הזמן שעבר רק היטיב עימו הסתכלתי עליו וחייכתי, הייית מאושרת להיות איתו,
לבד!

הבית היה ריק, אבל בטחתי בו. ממש בטחתי.

ישבנו בספפה שלו והעברנו קטעים על סרטים מצחיקים שראינו. פתאום הוא יצא ביציאה,
בדיוק כשתהיתי אם כדאי לי לחשוב בקול ולהגיד לו עד כמה הוא מושלם, "תקשיבי רגע.
זוכרת במסיבה?"

"זוכרת מה?" שאלתי, ועדיין חייכתי פשוט מעצם נוכחותו שם.

הוא שתק, התחלתי לקלוט דמעות בעיניים שלו והייתי בשוק, אף פעם לא ראיתי בן
בוכה!{טוב אולי בגנון, או משו כזה..חח}

הוא התחיל לדבר וסיפר לי את הדבר הכי נורא שיכולתי לשמוע!!

במשך הזמן למדתי להאמין בו, הוא נתן לי תחושה שהוא שם כשצריך אותו, והתברר לי שלא.
הוא ליטף לי את הלחי ואמר:"הכל התחיל כשנכנסת למסיבה וירדן ראה אותך, הוא סיפר לי
שפעם היית הכי מכוערת בשכבה, ולא האמנתי לו.." הוא גמגם. "אחרי זה ניסיתי לבר עליך
פרטים וירדן אמר שאת די נבהלת מבנים ואף פעם לא היה לך קשר" רציתי להרוג את ירדן
באותו רגע!!!!!!!!!!!!!!! אבל קצת החמיא לי ששחר ניסה לברר עליי פרטים..

הוא המשיך: " חשבתי שאם אני אוכל לעודד אותך ברגעים שיהיה לך עצוב אז את תדלקי עלי
יותר" הרגשתי את הפנים שלי מחליפות צבעים.

"כשיצאת החוצה במוזיקת סלאו יצאתי אחרייך ,וגם אני התקשרתי אלייך וגנחתי"

"אתה מה?" צעקתי, אבל בלי קול.

"אני.."

"אתה מה????" עכשיו דברתי ברור.."

קמתי לקחתי את הפלאפון שהיה זרוק על הספפה ותפסתי ריצה.

"חכי רגע נו"

"עזוב" התחלתי לבכות וכל כך התביישתי בעצמי.. למה הוא עשה לי את זה לשחק בי? לעבוד
עלי???

הרגשתי כמו באיזו מריבה טיפשית בין אוהבים.

ברחתי החוצה, הוא אחרי.

הוא נפל.



טוב זהו להפעם.. מקווה שאהבתם גם הפעם ותשאירו תגובות

אוהבת אותכם, ולמי שביקשה ארוך יותר.. אז ניסיתי מקווה שהצלחתי..

אגם