הצייר (סיפור מרגש) חלק א'

שלום לכולכן כיום אני בת 25 ושמי ענבל והסיפור שלי התרחש כשהייתי בערך
בת 17.





כשהייתי בת 13 המשפחה שלי הייתי בבעיות אבא שלי רצה להיפרד מאמא שלי ואמא שלי כל
הזמן הייתה בוכה ועצובה

ניסית לעזור ניסית להרגיע אותה אבל שום דבר לא עזר.



אחרי 3,4 שנים מאז המקרה עם המשפה שלי נשארתי לגור עם אמא ולפעמיים הייתי מבקרת את
אבא (הייתי ילדה יחידה)

אבא שלי התחתן מחדש ואמא שלי החלה לצאת עם בחורים

הייתי שמחה בשביל שניהם אבל יותר העדפתי שהם יהיו ביחד,אני הייתי בפחדים מהנושא הזה
והייתה לי ילדות ממש קשה כמעט ולא היו לי חברים.



יום אחד אמא שלי עשתה לי שיחת "בנות"

"ענבלו'ש חמודה ..את כל היום בבית וממש חבל לי עלייך..אולי תעשי משהו עם עצמך?"

הסתכלתי על אמא שלי ואמרתי "תודה אמא אבל אני מעדיפה להישאר בבית...

אין לי ממש חברים לבלות איתם ואין לי מה לעשות"

"נו בדיוק בגלל שאין לך מה לעשות אולי תרשמי לחוג??? והפעם אל תצאי ממנו כמו בחוג
ריקוד"

לא רציתי לאכזב את אמא שלי אז הסכמתי ולא ידעתי שאני אצטער על זה אחר-כך.



למחרת בבוקר אמא שלי הסיעה אותי לבית הספר ובדרך המשיכה לדבר איתי על ה"חוג"

המעניין ביותר שאני הולכת להירשם

ושאלה "נו ...,איזה חוג את רוצה..בחרת כבר?! אולי ריקוד??"

ועינתי לה "בחיים אני לא יחזור לרקוד ..אולי אני ינסה חוג חדש"

אמא שלי הסתובבה לאחור וחייכה עלי

ואמרה "אוקיי חמודה עכשיו תרדי לבית הספר ואני יבוא לאסוף אותך ..ובנתיים אני יחפש
לך חוג מעניין שלא יהיה לך משעממם מיד "

נתנה לי נשיקה והלכה.



נכנסתי לבית הספר זאת אומרת תיכון.

הייתי נחשבת אז לילדה "חנונית" הייתי תמיד באה עם שער אסוף בגדים ישנים והיו לי
משקפיים

כולם כל הזמן צחקו עלי..והייתי ממש נפגעת מזה.

אז.. נכנסתי לכיתה כמו תמיד אחד התלמידים ששמו היה יוגב זרק עלי אווירון

ואחת קיללה אותי ואמרה "הנה המכוערת באה.."

וכולם הצטרפו עליה כאילו זאת שירה

התיישבתי במקום שלי ורק רציתי לשכוח מהכול ופתאום הילדה הכי "קולית,מקובלת" בכיתה
ששמה היה אורנה אומרת למורה "אני יכולה לשבת ליד ענבל?"

המורה הסכימה וככה עבר לו שיעור שלם ועוד שיעור ועוד שיעור עד שאמא שלי באה לאסוף
אותי חזרה הביתה

עוד לא הספקתי להיכנס לרכב והיא אמרה "מצאתי לך חוג מתאים ונחשי מה?"

אמרתי "מה" והייתי ממש מבואסת

"הוא יהיה המורה הפרטי שלך"

"מה??? לי מורה פרטי??? איזה חוג זה בכלל?"

אמרתי בעצבנות אני רגילה לחוגים שכולם ביחד בקבוצה לא אחד עם מורה

"תירגעי חמודה ,יש לך עכשיו חוג ניסיון לכי תיראי תנסי תאהבי אז בסדר אני ארשום
אותך לא תאהבי נשכח מזה ונחפש חוג אחר בסדר?"

"בסדר אמא "

היא הורידה אותי ליד בניין מוזנח שאפילו חלונות אין לו ומסביבו מרכז מסחרי

אמא שלי פתחה את החלון של האוטו וצעקה "זה לא הבניין..,זה הבניין השני פה ממלו
..ואל תשכחי קומה שנייה דלת רביעית" סגרה את החלון ונסעה

הסתובבתי וחיפשתי את הבניין ומצאתי אחרי 10 דקות, בניין יותר מפואר מהשני אבל גם לא
משהו מיוחד

נכנסתי ודפקתי בדלת פתח לי בחור בערך בן 20,21 ממש משגע

אבל אני עם המראה שלי לא יכולתי להגיד כלום הוא לחץ את ידי ואמר "שלום ..,.,את ענבל
נכון?"

עמדתי בלדת חסרת אונים הוא ניגש למטבח ויצא ממנו עם שתי כוסות קולה ואמר "היי ענבל
...,את לא צריכה לפחד מנני,בואי כנסי שבי .. ונתחיל"

חייכתי נכנסתי שתית את הקולה ושאלתי אותו "תגיד..?"

"כן..?"

"למה זה חוג רק של מישהו אחד?"

"זה נקרא חוג פרטי וככה אני יכול לעבוד אם אותו בן אדם על הדברים שהוא מתקש בנושא
שאני מלמד?"

"ומה אתה מלמד"

"ציור ..."

"מה ציור ..? זה סתם שטויות של תינוקות "

"לא זה לא, אני אראה לך תמונה אחת "

הוא אראה לי תמונה (ציור) מאוד יפה שהוא צייר אישה ערומה ומסביב יש בחורים שרוצים
לגעת בה

"ואוו זה ממש יפה את ציירת ?"

"כן אני, אני יכול גם לצייר אותך אם את רוצה"

רציתי שהוא יצייר אותי אבל לא ערומה

"בסדר תצייר אותי "

"אוקיי ענבל תתפשטי"

היססתי הסתכלתי בבית שלו ואמרתי "עזוב לא משנה אל תצייר אותי אני לא רוצה לשבת מולך
ערומה במשך שעות זאת בושה"

הוא חייך ואמר לי "תגידי לי ענבל בת כמה את?"

"בת 17"

"ופעם התפשטת מול מישהו?"

"לא! "

הוא התקרב אלי ואמר "פעם היה לך חבר..?,פעם התנשק עם מישהו?"

"לא ולא!"

הוא אמר "תשמעי יש לך פנים נהדרות אולי תעשי משהו עם עצמך כדאי שתמשכי בנים כי אותי
את בכלל לא מושכת ....אני אומר לך את האמת כדאי לנסות לעזור לך"



התחלנו לדבר ולפתע נכנס לשם איש מבוגר מזכיר את שי המורה קצת ואמר לו "שי אני הולך
תהיה בקשר"

הסתכלתי על אותו האיש הוא הסתכל עלי ולא הוריד ממני את מבטו זה היה ממש מפחיד בכל
גופי עברה צמרמורת

שי אמר לי "ענבל יש לך רישיון?"

"כן בטח"

"ואיך את מגיעה בבוקר לבית הספר?"

"אמא שלי מסיעה אותי "

"מה שאני מנסה להגיד לך שתהיה יותר חופשייה בואי הציור ישחרר אותך קצת ויפתח את
הרגשות שלך"

הוא הביא לי דף חלק בלי כלום ואמר לי" הנה תציירי את מה שאת מרגישה"

לא ממש רציתי לצייר לא רציתי שהוא יראה כמה אני כועסת עצבנית ועצובה..

הוא בטוח יחשוב שאני ילדה קטנה וממורמרת .

לקחתי את המכחול בידי עם צבע שחור מרוח עליו והתחלתי לצייר את התיכון והחברים ..

והבנים שלא מסתכלים עלי וכל הבנות היפות

שי (הצייר) עמד מולי הסתכל ובחן ..והכריז " את מוכשרת מאוד למה לא באת אלי פעם?"

הסתכלתי עליו בעיניים מושפלות והשבתי לו "תודה אבל באמת.. אתה לא חייב סתם לעודד
אותי"

"אני לא מנסה חמודה , את באמת מוכשרת"

"תודה ..."

"טוב ענבל זמננו תם להיום ניפגש שיעור הבא אם תרצי "

"מאוד אהבתי את השיעור שלך תודה רבה שהדגשת לי שיעור ניסיון אני יבוא שיעור הבא"



שיצאתי מהחוג המרתק הזה לקחתי איתי את הציור שציירתי והלכתי הביתה בלי לצלצל לאמא
שלי שתבוא לקחת אותי כאילו אני ילדה קטנה ...

וגם פחדתי שהוא יראה אותי מהחלון מחכה להסעה הרי הוא ביקש ממני ללכת לבד!

התחלתי ללכת ולפתע אני רואה את אותו אדם שהיה את שי בבית עקב אחרי ...

נבהלתי התחלתי לרוץ... והוא אחרי ....

אני רצתי מהר מאוד שהפלתי את הציור על הכביש ושמי היה רשום שמה

האיש שהיה בבית של שי החל להתרחק ממני וצעק "אל תדאגי אני עוד יחזור"

זה ממש הבהיל אותי פחדתי שאם אני יחזור לחוג הציור האיש הזה יעקוב אחריי אבל מצד
שני נורא רציתי לחזור.





למורחת בבוקר אמא שלי העירה אותי ולקחה אותי לבית הספר כרגיל....

הגעתי לכיתה שלי ושמעתי את אחת החברות שלי לכיתה מראה לכולם את הציור שאני ציירתי
על התיכון והחברים ופירשה את זה איך שהיא רצתה ועשתה ממני ילדה ממש מטומטמת.

עמדתי בכניסה לכיתה התיק שלי היה על הרפצה רציתי לקפוץ עלייה ולהרביץ לה לעשות משהו
ואז מישהו נגע בכתפי





המשך יבוא

וישנן רק ארבעה חלקים לסיפור