קורה לי עכשיו

 כמה פעמים בחיים אומרים
שזאת תקופה, היא תעבור


שקורים כל כך הרבה דברים


ומתערבב לבן עם שחור.


שמצד אחד שקט ושמחה


מצד שני הרגשה לא ברורה


שאתה פתאום מוצא את עצמך


נסחף ומתמודד עם עוד סערה.


שאתה עוצם עיניים ומשתכנע


שיש שם רגש, ויש שם פיתוי


אבל פוקח אותם ויודע


שבעצם, אין שם סיכוי.


 


קרה לך? כי זה קורה לי עכשיו


ואני לא מכיר בי את הפסימיות הזאת


אני מוצא את עצמי כזה מחושב


מחפש תשובות והכרזות.


מוצא חיוך מטופש


בפנים מהורהרות


מוצא רצון מטושטש


ופתיחות בלי קירות,


מוצא את עצמי חשוף


להרגיש את הרטט והאש


שמשתלטים על הגוף


כשאתה באמת מתרגש.



שום דבר לא ברור לי מהמצב


איפה אני, ואיפה היא בכלל


אולי היא לא צריכה לדעת עכשיו


זה בטח לא יהיה לה קל.


אבל אני לא מדמיין, משהו קיים


החיוך שלה כמו תמונה תלויה


הקושי שלה הוא הצורך להיות שם


לחבק ולחמם אותה כשהיא כבויה.


הבכי שלה הפך להיות בי חולשה


והצחוק מדבק, ונשאר


ואיתה, אני אגיד בלי בושה


מגיע לי להיות מאושר.


 


איך אנחנו מתעצבנים ונרגעים ביחד


איך אנחנו מגלים צחוק ובכי


גלויים וכנים, בפתיחות חסרת פחד


ולחיבוק חם, מוסיף קיווצ'וץ' בלחי.


אבל אולי זה רק אני מיתמם עם הזמן


ואולי זה בכלל לא הכיוון שלה


מתאים לי בתור ארגנטינאי קטן


לחיות חיי טלנובלה גדולה.


חוסר הידיעה והבלבול משגע


כמה זמן לא חייכתי, ככה סתם


ועכשיו כשזה כאן אני כבר לא יודע


אם יש לי מקום, אצלה בעולם.