אני יושבת מולך בורא עולם

 אני יושבת מולך בורא עולם, בערב זה שבין בריאה למעשה-
בין שלום למלחמה, בין שמחה לעצבות , בין שלוה לעצבנות.
אני יושבת מולך, ומנסה לראות במבטיך את התשובה.
אני יושבת מולך אבא, ומנסה להבין למה?
אני יושבת ומביטה אל תוך תוכי בניסיון להבין את אשר קורה -
בין כותלי הבתים הנאלמים, השותקים , הלבנים .
אך בפנים , תוך הבתים מלחמות מתנהלות .
אבות יוצאים מדעתם על איך בנם ובנותיהם " נפלו חלל" 
ואימהות זועקות את כאב נפשם על "בנים/נות שדודים"-
" בנפול בנייך, בני רחל ".
ונפשם של בניהם ובנותיהם התמלאו בבושה וכלימה על נפשם הדואבות של הוריהם.
ואומרים הם : אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם...?
ומדמים הם זאת לשואת המשפחה שניספו בשואת ישראל.
הם עומדים ומביטים לארץ ומשפילים מבט אל הוריהם ונוטלים חייהם ...
אני יושבת ומביטה אל עצמי ...
וחושבת ונזכרת כמה פעמים כמעט עמדתי מול בורא עולם על נטילת חיי נענשת על שלא חייתי על פי ציוויו .
ומנסה אני להבין מדוע?
מדוע לי קרה דבר זה?
מדוע אני היחידה במשפחתי יצאתי שונה ?
ומה זכותי בעולם זה ?
ואני יושבת ומיישרת מבטי אליך ופותחת אני בשיר תודה ...
תודה על שנתת לי הכוח לעמוד איתן אל מול העולם .
אתה נתת בידי כאב ושכול ואני הפכתים לשמחה ואושר
מודה אני לך אבי על שנתת בידי לצאת מהארון