ואולי עוד יש לי סיכוי...(*)

יש בי המון כאב..


המון חרטה..


המון שאלות שאין להן תשובות


והכל בגללך..


בשקט, אני מנסה להמשיך בחיים


לאט, בלי שום לחץ מסביב


אבל כל יום מחדש


אני נזכרת בך..


ובכאב הזה


שהורג אותי לאט לאט


ואני לבד


אין אפחד מסביבי


לא כמו לכולם..


שחווים כאב עם חברים..


אני בודדה


כי ככה בחרתי


אני בודדה


כי ככה נשארתי


ולא משנה כמה אני אנסה


אתה תמיד תעצור את הכל


כי רק לך יש את היכולת הזו


לבנות ולהרוס..


כל דבר שקשור אליי,


כי רק אתה יכול להשפיע עליי.


לפעמים המוות נראה פתרון


אבל עמוק בפנים אני יודעת שזו טעות


אז איך ממשיכים מכאן, בלעדיך?


איך לא כואבים כל זיכרון שקשור אליך?


איך משתלטים על אהבה שכזאת?


ואיך לא בוכים מכל שטות שמזכירה אותך שוב?


אני אפילו לא מתאמצת לשים מסכה


ולהראות לכולם שהכל בסדר


כי פה אפחד..אני אנכי והלבד


אז אני מסתובבת עם פנים עצובות


וחיוך שמסתתר בין השפתיים


ואני כותבת לעצמי דברים


שאולי יעזרו להקל קצת על הכאב..


אבל הכל רק לבינתיים


כי מחר אני אקום בבוקר


לעוד יום עצוב


ולא משנה כמה אשתדל


הכל יהיה ריק ודפוק.


אז אני אוהבת אותך


ואת זה אתה כבר יודע..


ואני מכורה אליך


מה שכל הזמן אתה שומע..


ואני לא יכולה להסתדר בלעדיך


כמו שלא יכלתי עד היום


וזו אני..


ואין הרבה מה לעשות..


רק לתת לך זמן


שתחשוב על זה שוב..


ואולי תתן עוד הזדמנות למערכת היחסים הזאת..


שנהרסה בגללי ואת זה אני עוד יכולה לשנות.