אוהב למעני...

בין השמים ובין הים,אני מרגיש את עצמי עולה גבוה,בכל ניגון מרגש אני שומע אותך,כולי מוצף רגשות
אשר הם הנותנים לי את הכח להבלע לשם,מתנפץ משאלות שעולות ברגעים קטנים של בדידות ושמחה,
ומתאר לי עולם שמלא בצבעים חזקים,שנותנים תחושה של כנפיים חזקות ושורדות סופות וגשמים,
מה הוא אותו צד הזה המונע ממני לפרוץ הרגלים ישנים,שעוצרים אותי מלהמשיך,כי את הרגע כבר שחכתי
לחיות,העבר תמיד חוזר על עצמו כי אותו אני חי,והעתיד,פוחד אני אותו לראות מרוב תחושת החיסרון שבי,
מילים קשות נעוצות בליבי ונפשי,וכופות עליי את רצונם,ואני אשר עייפתי במלחמה הזאת,נכנע בקלילות,
ואת חרבי הנחתי תחת רגלי,נשאר בי שיריון דק כנייר,חלש ועדין כפרח צמא למים,שפוחד שתנשוף בו רוח
אביבית עדינה,ולא זה לא אני שיודע מה לומר ברגעים אלה,אני פשוט חושש לאבד אותך,ושוב חוזר
לברירתי הראשונה הרוחנית,ומחפש שם את התקווה,נועץ בסלע את תפילתי האחרונה,כולי תקווה אמיתית
לראות שוב את האור,ורוצה,באמת רוצה,רק לדעת שעדיין יש לי  לאן לחזור,שבריר של שניה יכולה לשנות
את כולי,מילה פוגעת מורגשת בעצמותי ובשרי,רם בגאווה בכדי להסתיר את חולשתי,ומחפש מנוס
מאהבתי,כמה יכול אדם לחיות בשקר עצמי,מסתיר כל כך הרבה אהבה בתוכו,פוחד להראות חלש וילדותי,
דווקא כאן נמצא הכח האמיתי,כי זה אתה ולא אני,אם רק ידעו בני האדם לתת ולקבל אהבה,
כמה כח יש בה ותקווה,כמה אמת ושמחה,כמה רגש בכל דמעה מלוחה,יורדת מעינייך מלטפת את עור פנייך
קרובה כל כך והיא תמיד איתך,אם בניתה חומות סביב ליבך,כולי רחמים גדולים בשבילך,את הדבר הכי יקר
בגופך אתה מסתיר בקרירות ומחדיר בו עצבות במקום שמחה,תלמד לאהוב גם את עצמך,אם תבין שאתה חי
בעולם שנבנה על חסד ונתינה,חייך יהפכו קלים,תחייה בארמוניה מלאת שלווה ואהבה