אבק של כוכבים

רוח הצלם האנושי מדרדרת למעמקיי מעיין החיים.
ומתעכרת משניה לשניה לקול זעקותי הרבים
וליבי צועק הצילו אבל אין איש ששומע
את קראותיי לעזרה.
אני מרגיש איך חרב החיים חתכה את ליבי לחתיכות קטנות
ופיזרה אותם במשב רוח קליל ביום חורף קר
ומה שנשאר ממני זה רק אותו פצע פתוח שמסרב להגליד
ולפצות אותי על אותם ימים אבודים וקסומים
שפעם היו ימיי היפים
והאפר שנשאר מגופי החרוך עלה למרומים והפך
להיות אבק של כוכבים.