חייל בעולם השאול

אני עומד על הצוק,
מביט אל המרחקים,
רואה את השמש נעלמת מבין ההרים.

מרגיש שהשקיעה מביעה את מותי מידי יום ביומו,
זה קרב ובא...
נופל על ברכיי וקמל על תשוקתי שנעלמה,
לוקח עפר בידיי מזיל דמעה.

החול מצייר לי גן עדן,
מלאכים בשמיים ,
דגים במים,
ציפורי דרור מתעופפות להן מעל.

אני שואל את עצמי למה וכיצד?
מביט לשמיים רואה איך אור השמש כבה וזועק.
חושך בעיניים,
כן,
זה מתקרב אליי!
יד מושטת לעברי רוצה לקחת אותי.
לוחשת לעברי:
`בוא, תשכח מהכל
תן ליגון לעטוף אותך,
הושט לי את ידך...`

תמיד אני חושב על האם כדאי, מתי ואיך?
הפעם אני יודע שהפסקתי עם השאלות.

אני מוכן לזרוק את הכל
לתת לעצמי ליפול,
לוותר על האור-
לאמץ את החושך.

התייאשתי.
האור כבר לא כמו שהיה,
החושך מעתה יהיה תמידי בשבילי.

אני קם לאפילה חדשה.
כבר נשמתי היא לא שלי,
חור שחור מחליף את ליבי.

אני מתחיל להבין שהיד אשר הושטה לעברי,
משכה אותי רחוק מכל-אליה
אל העולם שלה,
אני את שלי איבדתי.

הפכתי לחייל בעולם השאול,
הזעם ממלא אותי בעוצמות חדשות
ויצר ההרס והחורבן קם לתחייה.

מכשולים רבים לפניי,
אני לא יודע אם אוכל להסתדר בין הרוע לרשע,
השטן מחבק אותי אל בין זרועותיו.

נהרות של דם,
זעקות מלאכים,
אני רואה הכל ברור-
את היעוד שלי
את מה שנולדתי מחדש לעשות.

השטן ניסה לפתות אותי לדרך הרעה.
בילדותי נגלה בחלומותיי,
עכשיו הוא הגשים אם משאלתו,
אני אצלו,
הוא לקח אותי ממנה,
לקח אותי מהם,
מכולם.

גולש על גל החורבן,
מפיץ מגיפות,
רואה מחלות,
מחכה בסתר לקורבן הבא.
מתפלל שזו לא תהיה היא,
מספיק נפגעה בחייה,
לא מגיע לה להגיע לחורבן והזעם שמתרחשים כאן.

רגשות מעורבים, מרגיש בלבול.
לא יודע אם אני מסוגל לעשות את זה,
הזעם משתלט.
אני רוצה לפנות אלייך לאחרונה,
בקשה אחרונה, אדון בורא עולם,
תראה אני כבר מתנהג אחרת....

אני מרגיש נקודה קטנה של חום במעמקיי ליבי השחור
תוהה לעצמי: `האם בורא עולם הקשיב לתפילה שלי?`

`בקשה אחרונה,
אני מבטיח,
אל תתן לה לראות אותי במצבי,
אל תשלח מלאכית לגיהינום, זהו לא מקומה
אני מקריב את נשמתי וליבי כדי לרצות אותך,
או אדון עולם שים קץ לחיי
והצל את נשמתה העדינה.`