אני נזכרת בו..נוגע בי..

עוד יום בא והשמש מסמנת


על עוד יום נפלא שיהיה


אם רק אני אפתח את הדלת.


סגורה בתוך עצמי


בתוך השקט המחריד הזה


שגורם לי לתהות


מה יכל לעצור את זה...


אותן מחשבות על אותו היום הנורא


שהרס את חיי


וגרם לסערה.


אותו חיוך כבר לא יהיה


אותו צחוק מתגלגל כבר לא ישמע..


אותה מציאות יפה כבר לא תהיה כמו שהייתה.


אני נזכרת בו נוגע בי..


ומבקשת שיפסיק...


אני נזכרת בו מלטף את שערי


ומתפללת לאלוהים..


אני נזכרת במבטים שלו


שהפשיטו אותי עוד לפני שהוא עשה את זה.


אני נזכרת בו חודר אליי


וסותם לי את הפה


שוכבת כמו בובה


לא מצליחה לפחד,


אני רק רוצה שכל זה ייגמר.


אתה שומע אותי שם למעלה?


אתה יכול לעצור את זה?


אתה שומע את הלב שלי מבקש שייגמר?


אתה שומע את הזעקות שלי?


אתה שומע?


כי הוא לא...הוא ממשיך...


מחייך ונהנה


הנה עוד סיפוק רגעי הוא יקבל,


שלוקח איתו את החיים שלי..


שלוקח את כל הרגשות הטובים שבי


והופך לרעים..


שלוקח את כל התמימות שבי


והופך אותי לאישה..


אני לא רוצה, אני רוצה להיות שוב ילדה.


אני נזכרת בזה ומתמלאת כאב..


הדמעות יורדות וממלאות את חלל החדר.


עוד סיפור על אונס כבר לא חדש..


עוד סיפור על ילדה שחייה נהרסו נדוש ממזמן


עוד סיפור שיכל להגמר במוות


נגמר בטראומה לכל החיים והסגר


מי אמר שמוות לא עדיף על זה?


אף אחד לא מבין מה מרגיש הכאב..


אין אחד שיכול להתקרב ולהרגיש באמת חלק מזה..


אני לבד פה.


עם השקט, הפחד, הכאב


הבכי, הדמעות, השנאה


התחושות, ההתלבטויות, התהיות.


ואותן השאלות לאלוהים..


האם יכלתי לעצור את זה,


או שזה פשוט הגיע לי?..


מחר יבוא עוד יום חדש


והשמש תמשיך להיות פה


עם עוד ילדה שרק אתמול סיימה תיכון


והייתה במקום הלא הנכון בזמן הלא נכון..


עוד יום יבוא ולעוד ילדה ייהרסו החיים..


אבל מה לעשות..


החיים ממשיכים..


יש אנשים שהחיים שלהם יפים,


חושבים על כסף או בגדים יפים


ויש אנשים, כמוני,


שרק היו רוצים לפתוח את החדר


ולראות שיש חיים אחרי האונס..


זו בקשה כ"כ גדולה?..