אהבה,שמחה והמון דמעות חלק א'

לא! צעקתי,"לא אני לא מוותרת עליו בשום אופן אני אוהבת אותו" בכיתי התחננתי אבל
שום דבר לא עזר הם הפרידו בנינו..





הם רק הם אשמים...

למה ההם בכלל קיימים?!?! בשביל להרוס לי את החיים הם לקחו לי את האהבה הכי גדולה
שלי הם לקחו לי את אהבתי הראשונה ..





זאת היתה אהבה כל כך גדולה שקשה היה להפריד אבל בכל זאת הם הפרידו אני לא יודעת אם
הם עשו את זה לטובתי או לרעתי אבל אני יודעת עכשיו שהלב שלי פצוע כמו ציפור קטנה
ופצועה שילד קטן בא וקרע לה את הכנפיים ועכשיו היא לא יכולה לעוף ככה בדיוק זה מה
שאני מרגישה והכל והכל בגלל האהבה שלי אלייך שלא יכולה להתממש...

נסיכון שלי אם רק הייתי יכולה להפגש איתך שוב בסתר ולומר לך כמה שאני אוהבת אותך
ושאני לא יכולה עוד שניה בלעדייך רק אם ההורים שלי לא היו מתערבים לי בחיים אבל זה
בדיוק ההפך ילד אני יודעת שגם אתה אוהב אותי אתה לימדת אותי מה זה חבר מה זה חיבוק
מילה טובה ליטוף נשיקה ראשונה הכל אתה כל החיים שלי עברה לה שנה ודבר לא השתנה אני
עדיין זוכרת את את החיוך המקסים שלך את המבט המיסתורי והערמומי שלך את אותה נשיקה
ראשונה מתחת לבנין ...

"בוקר" אמא העירה אותי משנתי ופתחה את התריסים השמש סינוורה אותי במקצת..

אוף איך שאני שונאת את יום הלימודים הראשון של תחילת הלימודים תחילת כיתה י' באותו
בוקר קמתי כרגיל כמו כל שאר תלמידי הבית ספר קמתי ציחצחתי שיינים שמתי חצאית גינס
ופיזרתי את התלתלים ויצאתי לבית ספר..

צלצול.. כבר נגמר היום הראשון ..

הלכתי ברחוב שלי ליד הבית פתאום אני רואה במישהו שמבחין בי הסתכלתי עליו אבל לא כ"כ
התייחסתי למרות שהמראה שלו הקסים את עיני אבל המשכתי כרגיל הבית...

המבט... המבט שלו לא יצא לי מהראש כל אותו שבוע חשבתי עליו וציפיתי שאני אבחין בו
שוב וכך קרה הוא באותה פינה מסתכל עלי ואני עליו יום יום רק מבטים,מבטים היו בנינו
רק מבטים שחולפים מיום ליום ומתחזקים..

ערב אחד...הוא קרא לי..







(אנשים תגיבו זה סיפור אמיתי אני עכשיו שנה וחודש אחרי זה ורק עכשיו אני מעיזה לדבר
על זה ..ואני בת 17 אז ההיתי בת 16 אוהפת המונים.. ומבטיחה להמשך..)