לבו של הזאב

כשהירח מתמלא קורא זאב,
כל אישה היא כבשה רכה
ועדינה או זאבה בודדה,
כל אישה היא יפה בדרכה.


כשהירח מלא פורץ בי זאב,
הסקרן, הפוחז על נשים חושב.
כולן יפות, חמות ואוהבות.
עליי להרגע, אסור להתאהב.


כשהירח מלא אני שוב זאב,
מתוכי פורץ, זורק אותי.
לא שולט בזה, לשוא מתחבא,
זה מפחיד, יש ילדים בביתי.


כשהירח מלא אני מזדאב,
ואני את האישה והילדים אוהב.
נשים כה יפות, בשלות או בוסר,
כולן קורנות לזאב רע שאורב.


הירח מלא והיא כה אישה,
החיה אליה נמשכה הזאבה,
ואני בכלוב של סדנא אבוד,
היא התקרבה, החיה התאהבה.


כשהירח מלא אני מתאהב,
אני לא רוצה, רוצה לביתי.
והוא חזק ממני אלפי מונים,
לו רק יכולתי לברוח לאישתי.


הירח מלא ואני עדיין זאב,
מסתחרר, מרחף, מהופנט מעיניה.
תהליך נוסף מתחיל ויד הגורל
מצוותת את הזאב, שוב אליה.


הירח מלא ואני טלה,
אסור לי, אסור להתאהב,
יש לי אישה וילדים.
הזאב הזה שוב כואב.


כשהירח מלא אני מילל,
בסכין כהה אט אט חותך בלב,
חתיכה ממנה אליו דבוקה,
חייב, מוכרח לזרוק הכאב.


כשהירח מלא היא זאבה,
בעצב מתוק מנתקת מגע.
היא ראתה בי את הזאב,
ראתה בו את ראש הלהקה.


כשהירח מלא אני סמרטוט,
בדרכי לביתי לירח אילל.
אני זאב עלוב בלי להקה,
זאב בודד ברכבו מתבלבל.


כשהירח מלא הוא אותי בולע,
לגזרים נוטפים הוא אותי קורע.
הירח חזק מכל אדם, זאבי יודע.
בדרך לאישתי עם תפילה נוסע.


כשהירח עוד מלא אני זאב,
בביתי שוב אליו אצעק ואילל
יבבות של כאב על נשמה תאומה,
שאיתה לעולם לא אתכרבל.


הירח מתכווץ, בגיחוך קורץ,
אני צריך לרוץ להתחבא,
לקשור עצמי בשלשלות עבות.
במרתף עמוק ליבי יכבה.


הירח שוב כמעט מלא,
וכל אישה נראית יפה,
נשמות יפות יש לנשים,
יפות מדי, מעבר לכוחי.


כשהירח שוב יתמלא, אזדאב.
אברח מכאן לפני שבי יכה,
זנבי קצוץ בין הרגליים.
אברח לפני שיאכל לי  מהלב.