למה לי לסמוך עלייך?

נתת לי המון. אפשר להגיד כל מה שחיפשתי. כל מה שלא מצאתי
ומעולם לא ידעתי שאוכל לגרום לזה להיות באמת שלי..
חיבקת אותי, כמו שמעולם לא הייתי נחבקת עם אחר.
נישקת נשיקות שגורמות לי לצפות לעוד..
ואהבת.. כמו שרק אפשרי בחלומות!
אבל עם כל זה.. נתת לי להרוס את עצמי עם מחשבות מטורפות
ואובססיות מוזרות שפיתחתי לעצמי, על שאתה איתי..
ואם כל זה לא מספיק, אז גם הקינאה אכלה אותי על במה שחשבתי שנתת
חוץ מאשר לי והכל אכל אותי עד לחוסר קיומי.
רק דמעות והטחות, אין שקט גם לא בלילות
מנסה להתכסות ואתה גם מחבק, אבל אני מרגישה לבד וזה צובט.
רק מילים שמכאיבות ואני שוברת את השלווה
גם ביום העמוס מחום השמש לא שורפת יותר ממך.
ואני שואלת את עצמי אם למרות כל הטוב.. למה לי לסמוך עלייך?
אם לא סמכתי מעולם?
קנית לי המון.. אבל זה לא יגיד לי דבר..
כשאחרי זה רק עצבים ממלאים את העיקר.
ולימדת אותי להקשיב וכשבאמת הייתי צריכה..
אתה לא זה שהקשיב לי.. לא אהבת לראות אותי בוכה.
וזה רק התמונה מבחוץ.. שהכל כזה יפה.. אבל מבפנים כלכך רקוב..
כמו שאתה יודע.. שנים מגדלים אותה ובסוף היא חומקת מידייך
ואם זאת לא אהבה, אז זו אחת שתאומה לה ממש כל סנטימטר מגדותיה.
ואני מדברת לעצמי.. אם זה לפעמים נורא פוגע..
למרות כל מה שאני מרגישה למה לי לסמוך עלייך?
בחיים לא אגיד לך מילה, אודות המכתב הנוגע..
רק אפרד כי לא אוכל לכעוס על עצמי רבות כמו כרגע.
ואתה תחשוב שנמאס לי שוויתרתי תגיד שנכנעתי מה שירגיע..
אני יודעת שלא ארגע ולא אנוח כל עוד נמשיך להתראות..
ואפרופו המילה הכלכך מכאיבה שלא אתייחס אלייך יותר לעולם
אולי יהיה לך מבט אל תוך לבי שכמה שאיני אנוכית זה היה רק למעני.
כל דבר עובר ומקווה שזה ייקרה מהר. על כל יום ועל כל דקה אני משלמת.
תאמין לי, תסמוך על שסמכתי על זה שאיני מסוגלת והנה אני טועה.