מתרוקנת

לילה, פסנתר משמיע תו
פורטת על הגיטרה, התופים גם הם מצטרפים.
מחול של טירוף בלבי הרדום והמצולק.
אני אוהבת ללא הרף צלילים שלא נשמעו מעולם
ואני בוכה כאב שוטף של נהרות בצבעים שלא צוירו אף פעם!
אתה יושב ומחשב איך נהיה מבוגרים
אני מחסלת עוד קופסת סיגריות, הן היחידות שנדלקות
פורטת שוב בחוזקה, אין יחס, אין תשוקה!
תוך כדי החושך וסינוור המנורה הכתומה, שם בצד שוכנת
בודדה מגויסת לליל אהבה ואתה לא נח לרגע, מלא באנרגיות מטורפות
כשאני בוכה בשקט, לא מפסיקה לבכות!
תצעק עליי, תכה אותי, תרד עליי, תהרוג אותי רק אל תגיד לי די
ותסתובב בעוצמת השניות, כאילו לך לא אכפת, כאילו שאני לא יודעת..
אל תחפש איפה שלא תמצא.. החתולים שם מייללים בחוץ, עצבות כה עמוקה
ינשופים מהיערות שורקים.. הים בגלים מכים והסלעים כאילו זזים..
כוח של התמכרות מסובכת אל תוך שקע בלתי נודע, ערפול וסחף גם הם נוחתים
עליי בליל כעס נורא. פתאום שתיקה, מנגינות נוזלות בלבי המזיע, אתה כבר רדום
זעקה לא תשמע.. חרש פצחתי באזהרה, לבי נקרע!
יומי האחרון להתלהט בך, להתבודד בין זרועותייך החמות.. אז כשעבר בי הזרם
הנוטר לי היום טינות. אש בלבי אש פרידה, תשוקה סוערת, זיכרון שקוטע
זרע של גבר מול ביצית של אישה, גבעול הדומם לו בשדה של קטיפה
ואין זו אהבה.. ואין היא תנצח? אין זו מותרות וזכות להתרווח?
אין זו המצאה של איש שבאה לה ככה.. התלכדות בתוך פח לכלוך היא..
מוציאה ריחות נעימים.. קלה כמשב רוח וכבדה כמשאות נמלה..
דקה היא כחרב חדה של מלחמה עבה כסמל דגל השלום
ובפי מילים אחרונות אל הנוגע, אולי אתה מוחק אותי ואולי נודד ושומע..
לחשתי לך אמש, ממש כשחלמת כאן, למרות העצבות הכואבת שאני מרוקנת
ושבורה. לא יכולה עוד להתמלא אין בך עוד מכסה, אתה איש קר.
אתה אכזר. אבל מילים מתוקות כפנינים אקדיש לך, לך שנוגע, לך ששומע..
אם הגעת עד לכאן אתה בוודאי יודע, שהריקנות באה מן התבוסה ואין בי כל ייאוש
מלבד אכזבה. הריקנות גדלה בתוכי כילדה קטנה ואתה נתת לה כנפיים ועצמאות
לחפש לעצמה עוד גגות.. בוא תראה היכן היא מתקיימת.. היא כרסמה בי את כל אותן המגירות.
אני מתרוקנת אט, אט. אני מתרוקנת בשלבים. תחילה המוזיקה פוסקת, ואז הצעדים.
תמיד באותה השעה, אתה מסתובב לא מיודע, שאני לוחשת לך.. אני כבר אבודה.