עיינים אוהבות המובילות לטעויות

זה הייה ולא ניגמר, נימשך לנצח לעולם... אושר טמון בכאב וכאב טמון בפחד, של 2
לבבות אוהבים, של 2 לבבות מנופצים ששרויים באהבה... עומקה כעומק ים, ששממה נישמעת
מבחוץ אך סוערת בעומקה וחיים שלמים שעוברים דרכה.



זה סיפור חיי שעבר עליי במשך תקופה קצרה שנימשכה חיי נצח ועולמות הבאים... הייתי בת
13 כשהכול התחיל, ילדה מאושרת שחייה בבואה של אושר ושמחה, של יופי וחיוכים, רואה
ורוד דרך משקפי החיים.. שעדיין מאמינה שהעולם ניברא עבורה והכול שרויי בחן ואהבה.

הייתי ממשפחה דתית, שמרנית עם כבוד וגאווה גדולה. יום אחד אבי ניגש אליי והציע לי
להתחיל לרקוד בלהקה. נורא הופתעתי בהתחלה, אך אהבתי את הרעיון והסכמתי להצעתו
להתחיל לרקוד...

יום למחרת אבי לקח אותי לאותו היכל הריקודים שבו היתאמנה הלהקה.. נסענו במשך 45
דקות, היתרגשתי מאוד, הלב שלי דפק, כול דקה שעברה הגבירה את פעימות ליבי, אני לא
הבנתי את עצמי, את ההרגשה שלי, אמרתי לאבי אך אבי צחק ואמר שזה מהתרגשות, אך משום
מה חשתי שלא רגש של התרגשות זה אלא רגש של פחד ממשהו (הרגשות לא הטעו אותי והוכיחו
את עצמן מאוחר יותר). הגיע הדקה שבה ניכנסנו להיכל. הרקדנים היו גדולים ממני ב-7
שנים פחות או יותר, לא הבנתי למה אבי לקח אותי לשם הרי הייתי כ"כ קטנה לעומתם (אך
מאוחר יותר הבנתי כי כח עליון שלט עליו). אחרי 10 דקות כשאני ואבי צופים ברקדנים
שמתאמנים, ניגש אלי המורה איש מבוגר בגיל ה-60, נמוך, קצת מלא, עם עיניים אוהבות
ולב חם. הוא ניגש אליי ושאל לשמי, עניתי לו שקוראים לי רבקה, הוא חיבק אותי ונשק לי
במצח. הרגשתי טוב, וחיבבתי אותו מאוד. ב-10 דקות הצפייה האלה הספיקו עייני להידבק
ברקדן הכי טוב שמה (לא ידעתי שאותו רקדן יהיה האדם שישבור לי ת'חיים). מאז אותו יום
אבי הייה לוקח אותי לשם פעמיים בשבוע. לא ידעתי בכלל לרקוד, הצעדים היו גדולים,
הייתי עקומה ברגליים, הייתי נופלת, ושום דבר לא הלך לי. המורה כניראה הרים ידים
ממני, אבל הוא אהב אותי יותר מכולם כי הייתי קטנה ותמימה. במשך חצי שנה של ריקודים
שום דבר לא הלך לי. אך אותו הילד שנידלקתי עליו פשוט הייה מסנוור אותי, הוא הייה
גורם לי להרגשות שלא הרגשתי עוד לפני.. הרגשות מוזרות שכאלה שגרמו לי להשתנות
ולהפוך לילדה אחרת וכבר לא מאושרת ושמחה. לא הייתי מפסיקה להיסתכל עליו, לפני שאבי
הייה בא לקחת אותי הייתי מסתכלת עליו כמה שיותר בשביל לרוות מיופיו עד הפעם הבאה
שאראה אותו. הוא לא הייה מתייחס אליי, אפילו לא מסתכל, הייתי כ"כ נחותה לידו, כאילו
אני לא לרמתו. אחרי חצי שנה של אי הצלחה בעיניין הריקודים החלטתי לקחת את עצמי
בידיים ולהראות לכולם שגם אני מסוגלת להמון, בנוסף להכול גם החלטתי לשכוח ממנו...

לעט לעט המורה הייה שם אותי בתוך הריקודים וכבר בתור רקדנית (לא הייתי לפני כן כי
לא ידעתי לרקוד), אחרי שנתיים כבר רקדתי בכול הריקודים ואפילו נתנו לי ריקודי סולו,
הבנים התחילו להידלק עליי, התחילו איתי ואפילו רצו לבקש את ידי מהורי. התחלתי לשים
לב שגם יעקב (הילד שאוהבת שניסיתי לשכוח אבל כול מה שנהייה זה שאהבתי גברה) גם הוא
מתחיל להיתעניין. התחלתי לפחד... והרגשתי שהולך להיות משהו שאני לא רוצה.... אנחנו
אף פעם לא דיברנו... מילה לא אמרנו... שתקנו כמו 2 דגים...שאוהבים!!! אך ידעתי שזה
לעולם לא ילך, הייתי כבר בת 16 עברו 3 שנים מאז שהגעתי לשם והוא הייה בן 21. ידעתי
שההורים שלי לעולם לא יקבלו אותו הוא הייה עני, עם הורים גרושים, הוא הייה עבריין,
אבל עם נשמה טהורה, כול אותן 3 שנים שהוא לא הייה מתייחס אליי שנאתי אותו, אך ברגע
ששמתי לב שגם הוא מתעניין שנאתי כלפיו הוסרה מליבי. אך מה שנישארה בי זאת המרירות
שכבר טעמתי ממנה. כפי שאמרתי לא היינו מדברים אך היינו צועקים אחד לשני בלי סוף,
המבטים, הגוף, העיינים הנוצצות, הקינאה, הרצון להיות קרובים, הרצון לדבר בקול, אך
הקול משותק, שינאה שנישכחה אהבה שהיתחדשה, חלומות בשמים שלא נועדו למימוש, הייה
הכול אצליינו, אך הינו שותקים...

החלטנו לדבר אך לא היסתדר, גימגומים, ביישנות, רצון להגיד "אני אוהב אותך" ו"אני
אוהבת אותך" גם לא יצא. אבל בכול זאת ניסינו והוא שלח לי מיכתב שמה שכתוב הייה בו
רק 5 מילים "לרבקה אני אוהב אותך מיעקב". המיכתב הייה יותר חזק מכול רעם וסערה...
מהמיכתב הוא צעק לי המון דברים, שרק שניינו היינו מבינים. ואז הבנתי שאני לא אוכל
לאהוב אף אחד בעולם כמוהו ואין טעם להילחם ברצון השכחה. החלטנו לממש את האהבה והדרך
היחידה שהייתה זה להיכנס להריון. המשפחה לעולם לא הייתה נותנת לי להיות איתו. ואז
הגיע היום... הוא לקח אותי אליו, הבית הייה ישן מאד ובקושי היו בו רהיטים,
כשניכנסתי כול הבית הייה בנרות, הם דלקו והדליקו את הניצוץ שבלב.. ניכנסנו לחדרו
ובוא הייתה מיטה שעלייה היו עליי ורדים שכיסו את המצעים הלבנים.. ואז קרה מה שקרה,
זה היה הליילה היפה ביותר בחיי, נתתי את כול כולי לו, את חום גופי, את חום ליבי ואת
פרי אהבתיינו שנוצר באותו ליילה. נישבענו לנצח להיות ביחד, אך הוא לא קיים את
הבטחתו, הודעתי למישפחתי על הריוני והם זרקו אותי מהבית, כשנישארתי ה"זונה" של
המשפחה, הגורם להשפלת המשפחה והורדת כבודה. הגעתי לביתו והחלטנו להתחתן. בחתונה היו
רק 20 איש. אפילו אחיי ואחיותי לא הגיעו אלייה, אימי שכחה אותי ומחקה אותי מרשימת
ילדיה. כול מה שנישאר לי זה בעל בן 22, אימו אישה מבוגרת בת 60, אחותו בת ה-14,
ואני ילדה בת 17 בהריון. נולד לנו ילד וקראנו לו משה (על שם אביו). את יעקב לא לקחו
לצבא בגלל התיקים הפלילים שלו, הוא התחיל לעבוד והרוויח גרושים, אך לא הייה אכפת לי
כי אהבתי כיסתה על הכול. לאחר שנה אימו חלתה מאד וניפטרה, משה כבר הייה בן שנה.
נישארנו רק אני, יעקב, בניינו משה ואחותו. אחותו לאחר שנה היתחתנה עם מישהו עשיר
ושכחה מאיתנו. צה"ל התחיל לעשות בעיות והחליט לבסוף לקחת את יעקב לצבא.. לא היו
הרבה אפשרויות והוא התגייס בגיל 23. הוא נילחם בכול כוחותיו, ונתן את נפשו למדינה,
ולאחר שנתיים... נהרג...