לבל תישטף אהבתך אליי..

לבל תישטף אהבתך אליי.. הרגשתי את לבי נעצר.
פוחדת מההלם של הכאב התוקף, נותנת לעצמי להמשיך להתעטף.
והכוורת מתוקה מדבש אבל הרעל מירר אותה.
והחלום יפה כגן שושנים והשטן מחק אותם.
והיהלום נוצץ כהבזק של פעם בחיים והליטוש החפוז הוא זה שסרט אותו.
מנורות העיר מאירות את חלוני אך החשכה הגדולה מסתירה אותן.
והילדה הקטנה שנכנסה בתוכי, ברחה ובכתה כי נגמר.
והשלמות שמגיעה לקיצה כצליל מיתר, עוברת בפזיזות לצליל שמפר דממה
לתהלוכה שעומדת להיגמר. לצל שמאיים להישאר. ללבד, שממשיך להתבהר.
ואז אתה מבין, שאתה מוותר.
שהאוייב הצורב הוא זה שלא מחבב ומוחק בך תאים בודדים שנשארו בחיים.
המעטים הם השלווה והשקט. המעט הוא התקווה, המעט לאהבה.
ואתה תמיד רוצה יותר. מה שעבר, לא עזר.
לא שושנים. הוא ראה.
לא מתיקות, הוא טעם.
לא ניצוצות, הוא חווה.
ללא אור, בחשיכה.
ללא כיוון, ללא תמונה.
אות משמיים כשהיה לי אותך.
אמרתי לעצמי מזל, שהכרתי אותך.
גם בלי שושנה, אוכל לאהוב. גם בלי מתיקות אמשיך לנשוף.
גם בלי לחלום אוכל לדמיין. גם בלי להיות נקייה כיהלום, אמשיך ללבן..
כל תא ותא שבי, עד ליצר העמוק שבי. והאור יאיר מתוך תבונה.
חכמת האהבה.
אמרתי לעצמי מזל. מזל שאני מרגישה.
מזל שהייתה לי הזכות, להיות אחת חדשה.