ימים קשים.

אחרי שנים שלא ביקרתי פה, חזרתי לעוד שיר.


 


 


   עיני קוראות לענייך בתשוקה חסרת תקדים,


    מסתכל לכיוונך, על גופך המדהים,


    כל מילימטר אצלך מתנה מאלוהים,


    אך כשהינך מפנה מבטך את עצמי מעלים,


    כאילו לא הייתי מעולם.


 


    רמיזות, התקרבות, המגע הנואש,


    החיבוק, השמחה, הרגש המורגש,


    התרחקות פתאומית, נגיעה קטנה,


    מעידה גדולה, כבר לא כאן, מתה והלכה.


 


    איך אקום? כיצד אשרוד?


    הרי אותי אהבת עד מאוד, הלא כך?


    כעת נשארנו שנינו לבד, וודאי תמצאי חדש מיוחד,


    אחד חדש שבו תתעללי, תקרעי, תשברי, את ליבו תגמרי.


 


    תעבור שנה, יעברו גם שנתיים,


    ממך לא אוריד את העיניים,


    אפקח כה חזק עד השמיים,


    בבוקר בערב גם בצהריים,


    אהיה שם בשבילך, לכל דבר.


 


    המון מחשבות עוברות במוחי,


    האם כל זה הכרחי?


    לא אוכל לשאת זאת עוד,


    למרות שהנני אוהב מאוד,


    בעבר? השמש החמימה זרחה מעליינו,


    אך כיום? ימים קשים עוברים על כוחותינו.