ק!מדיה- זה לсו כמו שזה נשמy

אני חייה בסרט..

אבל באמת בסרט לא כמו הילדות שחשות בטנלובלה אני שחקנית...

עד גיל 12 הייתי בבית ספר רגיל באמריקה עם ההורים שלי..אבא שלי היה במאי מפורסם
ואמא שלי הייתה מעצבת בגדים..

אבא שלי החליט להכניס אותי לעסקי השעשועים..ככה הוא תמיד קרא לזה אז בגיל 12 עברתי
לבית ספר למשחק התחלתי בקטן הייתי בכמה פרסומות קצרים.

אז בגיל 15 וחצי שיקחתי בסרט הראשן שלי הייתי ביתו של סוחר עשיר שהיא ואחיו בורחים
מהבית.

יום אחד קבעו לי ראיון לסרט קומדיה חדש.. שאבא שלי אירגן לי עם מפיק אחר

הייתי צריכה לשחק את השכנה ממול שמתאהבת בשכן החדש שלה אבל כשמתחילים הלימודים היא
מגלה שהוא מאוהב במישהי אחרת והיא מנסה לזכות באהבתו..

ביום הצילומים הראשון נפגשנו עם כל הצוות והשחקנים לקבל תסריטים תלבושות והוראות.

אני בסך הכל בחורה יפה שאמורה להיראות יפה אך פחות מהשחקנית שבה מתאהב השכן החדש כך
הסבירו לי...

יש לי עיניים כחולות וגם לה שיער שטני בהיר ולה בלונד..יש לה אף סולד והיא חטובה
ויפה..

הייתי טיפה יותר רזה ממנה למרות שגם אני הייתי יפה אבל לעומתה הייתי צריכה להיראות
פחות זוהרת.

השחקן שכיכב כשחקן הראשי שהיה השכן היה חמוד..עיניים ירוקות וזוהרות לאן שהוא לא
הסתכל חטוב ושרירי אבל לא יותר מידי גבוה יחסית שיער קצר וקוצי הוא היה ממש כוסון..

כל סצנה שלנו ביחד הייתי נשבה בקסמיו חשבתי שאני באמת מתאהבת בו והיה לי כך יותר קל
לשחק מאוהבת..

כל פעם שראיתי אותו עם הבלונדה קינאתי כל כך..

שמרוב שהסרט שהיה אמור להיות מצחיק הפך להיות מבחינתי סרט עצוב ולא הגיוני.. הרי
אני הייתי אמורה לזכות בו לא הבלונדה וזה היה רק על הסט אחרי כל חזרה הם היו יושבים
לאכול בהפסקה ומדברים פעם אחת אזרתי אומץ והלכתי אליהם והצטרפתי לשיחה שמחתי כשהם
הזמינו אותי לשבת אכלנו ודיברנו על דברים לא קשורים עד אשר נגמרה ההפסקה לעיתים
כשהלכתי ברחוב זיהה אותי אדם או שתיים למרות ששיחקתי ב4 סרטים ובאחד מהם בתפקיד
ראשי לא הייתי כל כך מוכרת רציתי לנסות את ההתרגשות שבלשחק בסרט אימה זה נשמע לי
כיף

ומרתק דיברתי איתם על זה אבל השחקן שווידאתי שקראו לו קליף אמר ששיחק בסרט אימה
וסיפר לנו את זה עד שהבמאי קרא לנו לחזור לסצנה נוספת חזרתי ב12 וחצי הביתה הרוסה
וצנחתי למיטה אחרי חצי שעה התעוררתי התקלחתי וחזרתי לישון.

בוקר למחרת קמתי ב5 וחצי להתארגן הייתי צריכה לנסוע לשם וקשה להשיג מוניות כל כך
מוקדם בבוקר.

כשהגעתי לאולפן הכינו כבר הכל התלבשתי לסצנה בחדר האומנות וחזרתי על הטקס שוב.

עליתי לחדר המזויף:

שקט מצלמים קרא הבמאי במבטא סיני ניכר..הבמאי היה סיני והוא היה חמוד תמיד עזר לי.

הסצנה התחילה..

התחלתי ל"צייר" ואז קליף נכנס למרות שבסרט קראו לו טום

"היי, לא ידעתי שאת פה.."קרא בהפתעה

"אני אצא" אמר במהירות (הוא היה שחקן טוב)

"לא זה בסדר אתה לא מפריע לי" אמרתי מנסה להסתיר את התרגשותי

"מה את מציירת?" שאל

"את הפסל ששם" הצבעתי על הפסל שעמד בשקט על השולחן

"יפה" אמר בהתפעלות "זה באמת דומה"

"תודה"

הוא התקרב אלי והביט בי ואמר

"את יודעת ש.."

ובידיוק היה צלצול שקטע את המשפט כל כך כעסתי על הצלצול

"אני חייב לזוז יש לי ביולוגיה" הוא אמר ויצא בחפיזות

נשארתי שם מרגישה מטומטמת עד שהבמאי קרא ,"קאט!"

מורגן (אני) לכי תתארגני לסצינה הבאה של היער קרא והתחיל להסביר לצלמים משהו.

חזרתי לחדר הלבשה שם קליף ישב לבד

סוף סוף! חשבתי בלב הוא לבד..

"היי" התחלתי את השיחה

"היי"

"אתה יודע אתה משחק ממש טוב" לא היה לי מה להגיד

"תודה.. גם את" ענה בחיוך מקסים

"תודה"

"קאט!" שמענו את הבמאי צועק "לא לא לא המצנפת שם!" הבמאי צעק

שנינו צחקנו..

"הוא צריך להפסיק לעשות לנו את זה באמצע שיחה"צחקתי..

הוא צחק...היה לו צחוק כל כך יפה מתגלגל..

"אני צריכה לענוד את השרשרת הזאת לסצנה הבאה אתה יכול לענוד לי אותה?" שאלתי בתקווה

"בטח" ענה

הוא התקרב לצוואר שלי וסגר את השרשרת..רציתי לנשק אותו או שהוא ינשק אותי משהו..

הסתובבתי אליו ועמדנו rגע והבטנו זה לזה בעיניים..

ואז...







הסיפור לא אמיתי הוא לא משהו אבל אם אתם רוצים תקראו